קטגוריה: posts

לגליזציה של מריחואנה ולא של סטלנים/ קרן טליאס


אתמול הגיעה לשיאה המערכה הנוכחית למען לגליזציית המריחואנה בישראל, כשלושת אלפים פעילים למען הלגליזציה התכנסו בגן הורדים וגן סאקר בירושלים למה שכונה "ליל הבאנגים הגדול".

מטרת ההפגנה (שתוכננה ופורסמה כבר מאז ינואר) הייתה לרכז אלפי אנשים שיעשנו מריחואנה ביחד כדי שהמשטרה תגיע למצב שאין בידה מספיק כוח אדם לעצור את כולם, דבר אשר לדעת הפעילים ייתרום לקידום הלגליזציה.

אירוע הפייסבוק שאורגן ע"י 5 פעילים, תואר בדף האירוע כך:
"בליל ה-20 באפריל (בין שבת לראשון), נתקבץ כל מעשני הבאנגים, הג'וינטים, מכשירי האידוי וצורכי קנאביס באכילה – לפסטיבל עישון בלתי חוקי בעליל שאומר דבר אחד:
צאו לנו מהגוף!!!……
….האיסור והיובש יכולים להיגמר ברגע, בואו להיות חלק מההיסטוריה.
…אין באירוע הזה שום כוונת התרסה או הפרת חוק, זה החוק שרואה את זה ככה ולא אנחנו. אנחנו באים לעשן קנאביס, כי זה מה שאנחנו עושים. ואם למדינה יש בעיה עם עישון קנאביס היא מוזמנת להתחיל לעצור אותנו בזה אחר זה, וככל שיבואו יותר אמיצים הסיכויים למעצרים יורדים..."

כששאלתי בדף האירוע איך בדיוק עבירה מאסיבית על החוק והתנגחות אלימה עם שוטרים (שפעלו בצורה די שפלה ואפילו לא העמידו אמבולנס לטובת המפגינים שהם עצמם פוצצו מכות) אמורה לתרום לקידום המטרה הנעלה, התשובה הנפוצה הייתה:

" הדרך היחידה שנותרה זה למחות ולהילחם עד שלא תהיה ברירה אלא לוותר ולאפשר לנו לעשן"

כלומר, האנשים המשתתפים באירוע חושבים שמי שמנהל את המלחמה נגדם אלו השוטרים, שאם נציק להם מספיק, אז בשלב מסויים יימאס להם להגיע להפגנות ולהרביץ למפגינים והם ייאשרו לנו לעשן בצורה חוקית. אחרת, אני ממש לא מבין איך בדיוק אירוע שכזה "לא משאיר ברירה אלה לתת לנו לעשן".

ישנן הרבה סיבות להפוך את השימוש בצמח המריחואנה לחוקי.

 -מיסוי אשר יכול להכניס מיליוני דולרים לקופת המדינה (ע"ע מדינת קולורדו אשר הכניסה לקופתה 3.5 מיליון$ ממיסים בחודש הראשון לאחר הפיכת המריחואנה לחוקית).

-הרחקת בני נוער אשר רוצים לעשן מריחואנה מסוחרי סמים כבדים, אשר מוכרים להם גם מריחואנה וגם דברים אחרים.

-שימושים רפואיים אשר כנראה שאין שני להם בעולם הצומח והחי.

-שימושים תעשייתים רבים אשר יכולים להכניס כסף רב לתעשייה המקומית

-עידוד ענף החקלאות המקומי ע"י גידול מריחואנה מקומית ומכירתה בעולם.

וזה עוד לפני שנכנס לשאלות פוליטיות / פילוסופיות כמו "האם תפקידה או זכותה של הממשלה לקבוע מה האזרחים שותים/אוכלים/מעשנים".

עם זאת, הפגנה זו והלך הרוח בפורומים למען לגליזציה בארץ, כמעט ומתעלמים מכל הסיבות הללו ומתעקשים לצעוק בפני כל מי שמוכן לשמוע (וגם מי שלא) שהסיבה שמריחואנה צריכה להיות חוקית היא שכולם מעשנים (אפילו סלבס וחברי כנסת!).

צר לי אבל זוהי סיבה מטומטמת למדי. אם סיבה זו הייתה לגיטימית, אז גם נהיגה במהירות מופרזת צריכה להיות חוקית, כמו נהיגה בשכרות, הורדת תוכן באינטרנט, זנות ואלימות במשחקי כדורגל.

אומנם הרבה יותר קל לצאת לרחובות עם ג'וינטים ובאנגים, ללכת מכות עם שוטרים, לצעוק "יאללה בלאגן" ולהרגיש כמו בילי הנער הנלחם ברשויות. כל מה שהתנהלות זו משיגה הוא שהמשוכנעים נשארים משוכנעים והאנשים שבאמת צריך לשכנע, רק נהיים יותר בטוחים שמעשנים הם עבריינים מופרעים שכל מה שמעניין אותם זה סאטלה.

הדרך היחידה להשיג לגליזציה של צמח המריחואנה בארץ, היא להבין את הגורמים האמיתיים (הכלכליים ברובם ) לאיסור החוקי, והבנה כלכלית של איך שימוש במריחואנה יכול להכניס יותר כסף מאשר הלוביסטים של "טבע" או כל גוף אחר שמתנגד ללגליזציה ופועל כנגדה.(כן כן, תיאוריות קונספירציה בלה בלה בלה, יש למישהו ספק באמת?)

אני מאד מעריך אנשים שפעילים למען מטרות בהן הם מאמינים ואנשים שהגיעו וארגנו את ההפגנה אתמול פעלו למען העקרונות שלהם ואני מאד מעריך אותם על זה, אך לצערי הרב  (לדעתי) האנשים העיקריים הפעילים למען הלגליזציה בישראל בימינו, עושים הרבה יותר נזק מאשר תועלת במאבק ומספקים תחמושת רבה לדמגוגים אשר רק מחפשים הזדמנות להראות לכולם שאנשים שמעשנים מריחואנה הם סטלנים ותו לא.

אולי הגיע הזמן להסתכל קצת מה נעשה במדינות אחרות, מה הצליח ובעיקר….מה לא.

 

 

WEED

מה אנחנו בעצם מלמדים את הילדים שלנו?/קרן טליאס


אחד הדברים שמייחד את המין האנושי, הוא הצורה שבא אנו מעבירים אינפורמציה נרכשת מדור לדור. אפילו לפני שהיו ספרים שהנגישו את האינפורמציה המצטברת של המין האנושי לכל אדם אשר למד לקרוא. מעצם כך שמרגע היוולדנו אנו צמודים להורינו עד גיל לא מוגבל, מתאפשר לנו ללמוד מהישגים של האנשים סביבנו, בניגוד לחיות רבות אשר משחררות את צאציהם בשלב מאד מוקדם. אבל מה אנחנו בעצם צריכים ללמד את הילדים שלנו זו שאלה שכבר הרבה זמן דנים בה ועדיין לא הגיעו למסקנות אחידות.

אנו שולחים את ילדינו לבית הספר מכיוון שזו הדרך הכי הגיונית שמצאנו כחברה להעביר אינפורמציה בצורה מסודרת מדור לדור ועם כל היתרונות והחסרונות שבמערכת החינוך, בינתיים זו השיטה הכי הגיונית. 

בארץ, כמו בדינות רבות אחרות, ילדינו נכנסים לכיתה א' ומתחילים ללמוד את המקצועות המקובלים: השפה העברית, שפה אנגלית או ערבית, מתמטיקה, תנ"ך, ספרות, הסטוריה, אזרחות, ביולוגיה ברמה זו  או אחרת ומקצועות יחודיים שונים במקומות שונים, אך אלה בערך טווחי המקצועות המקובלים.

לאחר 12 שנות לימוד, הם יוצאים לעולם או במקרה שלנו בגיל 21 לאחר שירות צבאי ונאלצים להתמודד עם שכר דירה, ניהול חשבונות בנק, מציאת עבודה, התמודדות עם זוגיות, תשלום מיסים, קריאה ביקורתית של תוכן ועוד מיומניות רבות שלא רכשו בשום מקום ושלרוב אף אחד מעולם לא לימד אותם.

גם במידה ויחליטו ללכת ללמוד באוניבריטה או במוסד אקדמי הם לא יילמדו כישורים "ריאלים" יותר מאשר למדו בתיכון, ואני לא מתכוון לריאלים ברמה של רופאים או רואי חשבון אלא ברמה של התמודדות עם העולם בו הם חיים.

אני מקווה שזה השתנה מאז שאני למדתי בתיכון, אבל לא זכור לי שלימדו אותי לכתוב קורות חיים, או נתנו לי בסיס להבין כיצד בנויה הכלכלה או אפילו איך מחפשים עבודה ושאר דברים שהם רלונטיים והכרחיים באינפורמציה שאנו מעבירים לילדינו.

אני האחרון שייטען שלא צריך ללמד ספרות או הסטוריה או מתמטיקה או כל מקצוע אחר שנלמד היום, אפילו תנ"ך שמהווה בעיה מהרבה בחינות בעיניי. אבל חייבת להיות דרך לחלק את הזמן בצורה כזאת שיירכשו גם כלים להתמודדות עם מציאות כלכלית וחברתית אשר הופכת קשה ומורכבת מיום ליום .

במקצועות הנלמדים בבית ספר, למרות התפתחותם עם השנים, לא חלה רויזיה משמעותית זה עשרות שנים אם לא יותר. מקצועות אלו נקבעו לפי מסורת ארוכת שנים ללא בחינה  משמעותית של התועלות מול העלויות של כל מקצוע ושעה שמועברת לתלמידים צעירים, שתלויים באינפורמציה זו על מנת להצליח להשתלב כאינדיבידואלים בעולם בו הם חיים.

יהיו תמיד את אלו שיגידו שזוהי מזימה של בעלי ההון, שכן ציבור שלא מבין איך השיטה עובדת הוא ציבור שקל מאד לשטות בו. אך מי שקובע את התכנים הנלמדים בבתי הספר עדיין עובד בשבילנו, לפחות ברמה שאנחנו מוכנים לקחת אחריות ולהתעקש להיות מעורבים בכל ההחלטות הנוגעות בדבר.

הגיע הזמן שאנו, כאחראים על עתיד ילדנו נקרא לבחינה מחדש של מערך הלימוד במערכת החינוך ונקנה לילדינו את הכלים אותם הם צריכים בכדי לגדול חופשיים ומוכנים להתמודד עם העולם סביבם.

 

"אם אנשים היו מבינים כיצד השיטה הבנקאית עובדת, הם היו מחוללים מהפכה"

הנרי פורד

"If people understood the banking system they would revolt." ~ Henry Ford

           

 dormthumb

 

מתויג , , ,

שמנים, כושים, נכים וכאלה/ קרן טליאס


היום חברת "יס" הורידה משידור את הפרסומת המצויינת שלהם בכיכובה של ג'וליה לואיס דרייפוס. הסיבה שהפרסומת ירדה היא שהייתה טענה שהיא פוגעת ב"מאותגרים משקלית" (לא נגענו).זה מעצבן אותי. אני מוכרח להודות שבאופן כללי כל ה"פוליטיקאלי קורקט הזה יצא לי מכל החורים. מאותגרי שמיעה, מאותגרי ראייה, מאותגרי משקל, מאותגרי פיגמנטים (???). במילון תחת "מאותגר" מצאתי את ההגדרה הבאה :

"מאותגר –אותגר, גוף שלישי הווה. "הציבו לו קושי או רף הישגים גבוה".

בן אדם עיוור הוא לא מאותגר ראייה, לא הציבו לו קשיים וזה לא שאם הוא ייתאמץ הוא ייראה . ועוד משהו שעלול לזעזע אתכם, לא כל העיוורים רוצים לראות. לא כל השמנים רוצים להיות רזים. כל הטרנד הזה של להתייחס אל שמנים כאל אנשים עם בעייה, אנשים שהחיים הציבו להם קושי נוראי, התחיל בשלב די מאוחר. במשך תקופות ארוכות במדינות רבות, להיות שמן היה סימן של פוריות, מעמד, של עושר, של יציבות כלכלית, ולכן נחשב מושך. גברים חיפשו נשים שמנות, ונשים נמשכו לגברים גדולים. אבל בשלב מסויים בתחילת המאה שעברה (באופן מפתיע או לא, במקביל להתפתחות עולם הפרסום), התחלנו להיות אובססיבים לגבי איך אנחנו נראים והכניסו לנו מודלים בלתי אפשריים של נשים, ומאז מי ששמן הוא "מסכן", הוא "מאותגר משקלית". הוא לא! ובואו לא ננסה להשתמש בקלף של "אבל זה לא בריא". קודם כל, מי אנחנו שנחליט אם אינדיבידואל בחברה צריך להיות בריא אם הוא לא רוצה? מה אנחנו אמא שלו? ומעבר לזה שהבוז לשמנים החל הרבה לפני טרנד הבריאות האובססיבית שאנו חיים בה.

נכון שיש אנשים שמנים שרוצים להיות רזים, אבל לא כולם. להגיד שהם מאותגרים זו השלכה בוטה של הבוז שחשים כל אותם יפי נפש פוליטיקלי קורקט כלפי אנשים שמנים או נכים או שחורים וכדו'.

תשמשו במילה מפגר בשיחה עם אנשם מסויימים, וייסתכלו עליכם כאילו אתם אלה שמכרתם את אנה פראנק. המילה היא (שוב) "מאותגרים מוחית/התפתחותית".

המילה מפגר היא קיצור של מפגר שכלית, מה שהוא לא הגדרה שלילית או שופטת בשום צורה. אנשים מסויימים נולדים עם פגם במוח והם מתפתחים בצורה איטית יותר, ולכן הם מפגרים אחרי הנורמה. אך המילה מפגר הפכה ציורית מדי כבר, קיבלה אסוציאציה אוטומאטית של אנשים עם פיגור שכלי, אז היינו חייבים להחליף למילה חדשה קצת יותר נקייה. "מאותגר מוחית/התפתחותית".

 

המילה שחור.

ביג נו-נו. המילה שחור הוחלפה מזמן במיליון גרסאות שונות. הפופולארית שבהם "אפרו-אמריקאים". העיניין הוא שלהגיד לבן זה לא בעייה. כשהחברה האירופאית ולאחר מכן האמריקאית נחשפה לשחורים, ניתן להם השם שחורים מכיוון שהם היו לבנים. זוהי סה"כ שיטה די הגיונית להבדיל בין הקבוצות ושוב לא שופטת בשום צורה. אבל הבוז שחשו הלבנים כלפי שחורים (או פחד וקנאה עם תשאלו את פוקו) גרם למילה שחור להיות משהו רע. ולכן היום צריך לקרוא להם אחרת, כדי שאנחנו לא נרגיש רע לגביי איך שאנחנו מרגישים כלפיהם

המילה נכה היא כמובן עוד מילה שאסור להגיד, כי נכה הוא לפי המילון : " מי שיש לו ליקוי תפקודי, בעל מום" ומום זה פגם. ואסור להגיד על בן אדם שהוא פגום. אבל מה לעשות אם בן אדם הוא באמת פגום? חשוב לזכור שזה שלמישהו יש פגם פיסי לא הופך אותו לפחות שום דבר חוץ מבעל יכולת לעשות משהו פיסי ספציפי. לא צריך להסתיר את זה שהוא נכה או פגום פיסית. זה בדיוק המצב וזה לא אוטומאטית הופך אותו למסכן .

 

וזה חוזר על עצמו שוב ושוב במיליון גרסאות שונות, הומו, נכה, חרשים ובאופן כללי כל מה ששונה מהחברה הנורמטיבית הלבנה הסטרייטית הרזה עם העור החלק, ראייה מעולה שמיעת נץ ובעלת שיער שהוא פרסומת לשמפו, הפך להיות "מאותגר" באיזה שהיא צורה.

ואנחנו מתחבאים מאחורי מילים שרק גורמות לאנשים להרגיש שהם לא חלק מהחברה. אנחנו מחמשים את המילים הללו בכוח עצום שמתפרץ עלינו מכל הכיוונים.

אני מאמין שברגע שהחברה המערבית הלבנה המודרנית תבין שהיא לא בהכרח הנורמה, אלה רק אופצייה אחת לכיצד אפשר לחיות, החיים של כולנו ייראו הרבה יותר טוב.

"The Liberals can understand everything but people who don’t understand them”

Lenny Bruce.

“The Liberals can understand everything but people who do not want to be like them.”

Kearn Telias

 

 

מתויג , , , ,

אבודים במסורת\ קרן טליאס


 

יום כיפור שוב מגיע עלינו לטובה, הרחובות שקטים, ילדים צוהלים ברחובות באופניים, בגבעתיים בה אני גר גיליתי משהו שלא נתקלתי בו בתקופתי בתל אביב, כמויות של הורים שהופכים את היום לפיקניק מדומה, פותחים כיסאות מתקפלים ברחובות ומשקיפים על הפסטוראליות הנעימה. מגניב. בכנות, אני מת על היום הזה, מבחינתי היה צריך להפוך אותו לחובה פעם בחודשיים.

וזה כמובן גם היום של המסורתיים המתענים. מספיק להציץ בפיד בפייסבוק כדי לשמוע אותם משווים רשמים: "אתה צם? אני צם, אני צמא, אני רעב, אוף אני רעבה, שתיתי מים, אכלתי אקמול, מותר אקמול? מתי נגמר?

אני לא מדבר על אנשים דתיים שצמים כדי לטהר את נפשם ממה שלא יהיה שהצום אמור לטהר. מבלים את יומם בבית הכנסת ומתפללים, כי יש אלוהים וזה מה שהוא רוצה. אוקיי, אני לא מאמין באלוהים, אבל אם אתה מאמין באלוהים ואתה חושב שזה מה שהאלוהים שלך רוצה, לך על זה בפול פאוור. אני מדבר על אנשים שצמים כי זה מסורת. אלו אותם אנשים שלא היו בבית הכנסת כבר שנים, שלא קמים בבוקר להניח תפילין, שלא קראו בתנ"ך מאז התיכון ובכל זאת מנשקים מזוזות, אוכלים כשר בבית אבל אוכלים כל-מה-שהם-יכולים מחוץ לבית (והמקצינים אוכלים טרפה רק כשהם בחו"ל, שם אלוהים לא רואה), אלה שמעשנים אבל לא בשבת, ולפעמים מדליקים נרות .

כשתשאל אותם למה הם עושים את כל הדברים הללו אם הם לא דתיים, הם יענו בגאווה "אני מסורתי" שזה לרוב מלווה בארשת של "אני מה שמחזיק את העם היהודי מלוכד מאז בריאתו". אם תלחץ עליהם סיכוי סביר שתקבל הרצאה על "כוחה המופלא של המסורת": זה מה שמבדיל אותנו מכל העמים, המנהגים שלנו וכמה חשוב להיות מובדל מכל העמים אחרת איך יזהו אותנו? היה רעיון של טלאי צהוב למטרה זו פעם, אבל אנשים רעים הרסו את הרעיון הזה לכולם לנצח.

ואכן מסורת היא דבר חשוב, היא תורמת לתחושת שייכות שהיא צורך בסיסי של כל אדם, היא יוצרת תחושת המשכיות שמקנה אשלייה (נחוצה) של יציבות ובכלל, מה אני רוצה מהם? מה יש לי נגד מסורת?

אני מאמין שמסורת היא אחד המכשולים הגדולים שלנו כעם וכמין אנושי. מסורת מבוססת בעצם על זה שההורים שלי עשו דברים שאין להם שום משמעות ולכן גם אני עושה את זה בלי ממש לחשוב על מה שאני עושה ולמה.

אני מאמין שאחת המעלות הגדולות שלנו כגזע היא העובדה שאנחנו יכולים לשפר את עצמנו כל יום מחדש – לחשוב על מה שאנחנו עושים והאם זה טוב לנו או רע לנו, לחשוב על הדרך שבה אנחנו פועלים ולהעמיד אותה למבחן כדי לראות האם דרך זו עובדת או שכדאי למצוא דרך יעילה יותר לעשות זאת.

ברגע  שזה שההורים שלך עשו משהו הופך לסיבה לגיטימית ומקודשת לזה שגם אתה תעשה את המשהו הזה, אנחנו מקדמים פה צורת מחשבה שהביאה להרבה בעיות בעבר. יש דוגמאות  רבות למסורות שהמיטו אסונות ובגלל זה בוטלו. אני מניח שהדוגמה הפופולארית ביותר היא מונארכיה.

מונארכיה מבוססת על זה שמהרגע שהמלך נבחר, בניו הם באופן אוטומאטי המועמדים להחליפו כאשר ימות.

זה היה נשמע מצויין פעם, האבא הוא מלך טוב, הוא בודאי חינך את הבן שלו להיות מלך טוב, ולכן זו מסורת טובה.

אלא אם כן המלך המדובר היה כל כך עסוק בלמלוך שהוא לא חינך את הבן שלו בכלל, כנראה שהפקיד מטלה זו על מישהו בחצרו. בין כל הבנים תמיד תהיה מלחמה על מי יירש את האב וכך יוצא שילדים אשר גדלו עם כפית זהב בפה והיו עסוקים רוב חייהם בתככים משפחתיים לגביי ירושת הכתר, קיבלו יום אחד מלוכה ללא קשר לאופיים המפונק וחסר התועלת, רק כי "זו המסורת".  רוב עמי העולם הבינו בשלב מסויים כמה חסרת תועלת שיטה זו ועברו לשיטות שלטון חדשות.

אז האם אני נגד מסורת באופן כללי? האם צריך להימנע מלעשות דברים שההורים שלי עשו רק בגלל זה שההורים שלי עשו? בכלל לא. אנחנו יצורים שבטיים ואחת הדרכים שלנו לבטא את זה היא מסורות למיניהן, אבל אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו לא עושים את זה מסיבות דתיות ( שכן אני בספק שאם יש אלוהים הוא רואה לטובה את האנשים שיודעים את כל הדרישות שלו אבל מוכנים לקחת על עצמם רק את מה שנוח), אז בהחלט ראוי שנבחן מחדש אילו מסורות אנחנו שומרים ואילו לא.  אפילו אם אנחנו רוצים לשמור על מסורות "יהודיות" באופיין – לא יותר הגיוני שנבחר מסורות יהודיות שתורמות לנו ולחברה בצורה מסויימת? הרי בתנ"ך, על נפלאותיו ועוונותיו, ישנן מסורות מצויינות כגון תרומה לעניים, מתן בסתר, כבוד בין אדם לחברו, ביטול שנאת חינם, לא תרצח, לא תשקר, ועוד רבות וטובות, אז דווקא לנשק משקופים זה מה שאימצנו? בכנות, כמה אנשים אתם מכירים שבאמת יודעים למה מנשקים מזוזה ומה בכלל יש בפנים?

 

 

 

 

מתויג , , , , , ,

מספר עובדות שיקריות ומניפולציות זולות בהרצאה של גארי יורופסקי.


הדוגמאות הבאות לא מתחילות אפילו לכסות את כמות העובדות השקריות והמניפולציות הזולות בהרצאה הארוכה הזו, אך מכיון שהמטרה שלי היא לא להביע דעה על צמחונות או טבעונות אלה להראות שעיוותים אלה קיימים , בחרתי להתמקד במספר מצומצם. מספיק כדי להוכיח שכדאי לבדוק גם את יתר הדברים שהוא אומר שם. אני גם לא מתכוון לעשות לכם את החיים קלים, מטרת הפוסט היא הדגשת הצורך בבדיקה מעמיקה של האינפורמציה שאנו מקבלים. אני בדקתי את מה שאני כותב אבל אני ממליץ לכם בחום לבדוק את אמיתות הדברים שאני כותב, שכן מי אמר שאני דובר אמת?

דבר אחרון, גילוי נאות – מסמך זה הוא ברובו תמצות של מסמך נוסף שנכתב ע"י האתר "פינת חי בקיבוץ ובכלל" שכתבו דברים יפים ומענינים.  אני לא אומר שדברים שנאמרים פה לא נבדקו בנוסף במקורות שונים, אך במידה ותמצאו דמיון למסמך הנ"ל, זה לחלוטין לא במקרה. עם זאת, בחרתי להביא רק אחוז קטן מהדברים הנאמרים שם מכיון שבכנות, המסמך המקורי ארוך למדי ודורש הרבה סבלנות והמטרה שלי היא רק להבהיר נקודה. למי שבכל זאת רוצה להשקיע, מצוי למטה לינק אך איני לוקח אחריות על שום דבר שלא כתוב בבלוג "הפותחן".

 נתחיל בעובדות ביולוגיות ומדעיות בסיסיות

א) גארי טוען שהאדם הוא הרביבור (אוכל עשב), זה לא נכון. ההסכמה המדעית היא שהאדם הוא אומניבור(אוכל כל).

אדם אינו נחשב יצור אוכל עשב כמו פרה: שיניו הן בחלקן דומות, לכאלה של אוכלי עשב וחלקן כמו של טורפים, הוא לא מסוגל לעכל תאית, ואם הוא טבעוני, אז הוא נזקק להשלמה תזונתית של  בי12,  כלומר הוא לא יכול לקבל הכול מין הצומח, אך מצד שני ישנם חומרים חיוניים שהוא יכול לקבל רק מין הצומח (ויטמין סי למשל). בקיבה של האדם מיוצרים אנזימים לעיכול "אלסטין" אשר הוא חלבון שנמצא רק בחי, למה הוא צריך לעכל חומרים מין החי אם הוא הרביבור?

 בכל אופן כדי להכריע בסוגיה, יש לשאול איש מומחה מתחום הביולוגיה / הזואולוגיה / תזונה, ולא מרצה חסר. השכלה בתחום, המרצה הדמגוג, אפילו לא טורח לספר לקהל שמדובר בדעה אישית מנוגדת לחלוטין  להסכמה רחבה מאוד בעולם המדעי

גארי מביא ראיות שגויות, שאינן מקובלות מבחינה לוגית ומדעית כדי להוכיח שהאדם הוא הרביבור. דוג' – שאדם מזיע ולא מלחית עם הלשון זו לא טענה תזונתית. חוץ מזה חתול הבית גם לא מלחית אז מה ? – זה אומר שהוא לא אוכל בשר ? תנין גם לא מלחית.

 

ב) גארי טוען (דקה 27): "זה בלתי אפשרי, אני חוזר בלתי אפשרי לאוכל בשר אמיתי לסתום את עורקיו אי פעם".

נכון שלטורפים יש מעיים יותר קצרים באופן משמעותי ביחס לאדם. נכון שלטורפים הרבה פחות סיכוי לסתימת עורקים, אך העובדה שאדם יכול לסבול מחסימת עורקים אינה מהווה שום הוכחה שהיא לכך שהוא אוכל עשבים. האדם אינו האוכל בשר (אמניבור אוכל גם בשר) היחיד שסובל מחסימת עורקים. לדוגמה:

להלן מאמר מאת ד"ר דורון צור המסביר את הסכנות של בעיות משקל אצל כלבים (אוכלי בשר לכל דבר) ביניהן, חסימת עורקים. אתם מוזמנים כמובן לבדוק עוד מקורות.

ג) בריאות –גארי טוען שלאכול בשר ושמוצרים מין החי והצומח הם ללא ספק הגורם העיקרי למחלות. הוא לא מספר שההסכמה המדעית היא שבשר רזה במידה-זה בריא מאד. הוא גם טוען שחלב אינו מקור טוב לסידן. זה גם לא הגישה המקובלת במדע העדכני ביותר להיום.

בשר רזה הוא בריא: הוא מקור טוב לחלבון מלא, ספיגת הברזל ממנו והכמות טובים מאוד, יש בו מינרלים חשובים.

-רשימת מקורות בנושא המלצות של גופים פורמאלים על חלב ובשר

ד) גארי טוען שכולסטרול מין החי מזיק-אלא אם כן זה הכולסטרול שהגוף שלנו מייצר. זה פשוט לא נכון,

לא כל כולסטרול מהחי הוא שונה מהכולסטרול שהגוף מייצר, לא כל כמות של כולסטרול באוכל מזיקה. מידה מסויימת של שומן מין החי זה בריא. ברזל ומספר חומרים חשובים אחרים נספגים טוב יותר מבשר מאשר מן הצומח.

מניפולציות זולות:

הניסוי המפגר של הסנאי:

בשלב מסויים בהרצאה גארי מזמין את המאזינים לצאת החוצה ולנסות לתפוס סנאי כמו שטורפים עושים ולאכול את כולו כולל הפרווה (??) כמו שטורפים עושים. במידה ואתם לא מצליחים לתפוס או לא רוצים לאכול את הפרווה והבשר הלא מבושל אז אתם כנראה לא אוכלי בשר.

אז קודם כל, זה שאנחנו לא יכולים לתפוס סנאי לא אומר כלום, אנחנו גם לא מסוגלים לפצח אגוז עם השיניים, זה אומר שאנחנו לא אוכלי אגוזים? ודבר שני, גארי מגיע ממעמד חברתי שכנראה מעולם לא סבל מרעב, שכן, אף אם נתעלם מהעובדה שבמשך השנים פיתחנו אש ויכולות בישול והטעם שלנו התפתח, תחשבו על בן אדם גווע ברעב שאתם מציעים לו חיה לאכול ואין לא אש, אתם באמת חושבים שהוא לא יאכל אותה?

הניסוי העוד יותר מפגר של הארנב והתפוח:

 גארי מציע עוד ניסוי "מדעי" – תתנו לתינוק בעריסה ארנבת חמודה ותפוח ותראו אם הוא אוכל את הארנבת ומשחק עם התפוח או להפך. ואז הוא מציג את זה שהתינוק כנראה ישחק עם הארנבת כהוכחה לזה שאין לנו אינסטינקטים של אוכלי בשר. שזה בערך כמו להגיד, תקחו ילד, תציעו לו שניצל או אננס לא חתוך ותראו מה מהם הוא אוכל. ושוב בהתעלמות מוחלטת מגורם הרעב הקיצוני.

גארי גם מציין שבתור ילדים כולנו אהבנו חיות ובחיים לא היינו חושבים לפגוע בהן. רק החברה הנוראית בה אנו חיים לימדה אותנו לפגוע בחיות. כנראה שגארי לא בילה הרבה זמן בחברת ילדים. ילדים אמנם מאד אוהבים חיות חמודות ופרוותיות, אבל מישהו ראה פעם ילד עם זכוכית מגדלת מעל תל נמלים? או תולש לזבוב את הכנפיים? אני בתור ילד בן 3 אהבתי לאכול נמלים (לא מרגעי השיא שלי אני מודה, אבל אני בטוח שאני לא היחיד).

בקיצור, מה שאני מנסה להדגיש פה, זה שיכול להיות שטבעונות זה טוב, ויכול להיות שטבעונות זה רע. זה גם לא דבר אובייקטיבי, איש איש ומה מה שמתאים לו, אבל אני ממש ממליץ למי ששוקל לשנות את צורת תזונתו וחייו לאחר ששמע את ההרצאה, שייקח את ה"עובדות" שהכי דיברו אליו, וייבדוק אותן בעוד כמה מקומות.

*רק לצורך ההגינות וכדי שלא יגידו שאני נגד טבעונות או טבעונים, מצ"ב פה לינק למאמר מעניין ואינטליגנטי, של טבעוני שמגן על סגנון החיים שלו בצורה מכובדת ומעוררת כבוד:

-Rhys Southan-Let them eat meat

ביקורת על המאמר של גארי יורופסקי – מסמך מקורי (ומעניין)

מתויג , , , ,

גארי יורופסקי ואומנות הבולשיט המודרנית/ קרן טליאס


מקור המילה "קון ארטיסט" הוא כמובן במילה "קונפידנס" (אמון), והוא בא לתאר אמני הונאה שהפשעים שלהם מתבססים על כך שהם קונים את האמון של הקורבנות שלהם עד כדי כך, שאלו לא טורחים לבדוק את אמיתות האינפורמציה שהם מקבלים. כך למשל היה נפוץ בתחילת המאה שנוכלים בערים מערביות גדולות היו תופסים תיירים תמימים שהגיעו מהכפר לעיר הגדולה, טוענים בעלות על כל מיני דברים כגון גשר גדול, או בניין מפואר, ומוכרים אותו לתייר התמים. כך נמכר פסל החירות ללא מעט תיירים תמימים, שער הניצחון בפריז וכמובן שישנן עוד אלפי דוגמאות. אומנות הונאה זו קיבלה רומנטיזציה גדולה בעזרת הספרות והקולנוע. יש משהו קסום בנוכל שמשתמש בכריזמה שלו ובאינטליגנציה שלו במקום באלימות ברברית בכדי לבצע את הפשעים שלו. בעיקר כשהנוכלים נראים כמו רוברט רדפורד ופול ניומן ב"העוקץ" או לאונרדו דיקפריו ב"תפוס אותי אם תוכל".

אני מוכרח להודות שקצת הפתיע אותי לראות את גארי יורופסקי נכנס לרובריקה הנ"ל.

ככשמישהו קורא להרצאה "ההרצאה הכי חשובה שתשמעו אי פעם" כבר יש כאן תרגיל דמגוגי זול שמוציא לי את החשק להמשיך. בוא תגיד לי על מה ההרצאה, ואני אחליט אם זו ההרצאה הכי חשובה ששמעתי. אבל בתור מי שמנסה להיות מעודכן באירועי העולם, החלטתי לראות את ההרצאה של הגורו גארי יורופסקי ולו רק כדי להבין מה שינה לכל כך הרבה אנשים את החיים (לטענתם כמובן).

התשובה היא פשוטה – שקרים, שקרים שינו להם את החיים. או יותר נכון חוסר הנכונות לבדוק לעומק את אמיתות השקרים שנאמרו ע"י הקון ארטיסט גארי יורופסקי.

יורופסקי בעל תואר ראשון בעיתונות (ושום רקע אקדמי בתזונה או מדע), בעל שפת גוף של ראפר לבן משנות ה90, מציג את קורות החיים שלו רק כ"ישבתי בכלא הרבה פעמים" כאילו שזה אמור לתת לגיטימציה לדברים שהוא אומר. הוא  עולה לבמה, ובאווירה של "בואו אני אלמד אתכם מה טוב בשבילכם", מתחיל ברצף של הטפות פילוסופיות ו"מדעיות" בהן הוא משלב עיוותים של דת ומדע, מקריץ "עובדות מדעיות" שמבוססות על אבסולוטלי כלום, מחקרים שלא ברור מאיפה הוא הוציא אותם, (שכן הוא ממש לא מציין מקורות). יורופסקי עובד בשיטת ה"סמכו עליי". הוא טורח להשתמש במילה "שואה" פעם בכמה משפטים בצורה מודגשת ומוקצנת ואז מראה סרטונים מזעזעים כ"הוכחה" לזה שבשר זה רע. כאילו שמישהו אי פעם חשב שהרג של חיות זה דבר שנורא נעים לעין. גם חרבון זו פעולה שלא נעים לראות, האם זה אומר שכולנו צריכים להפסיק?

חשוב לי להבהיר שמטרת הפוסט הזה היא ממש לא להביע דעה לגביי צמחונות, טבעונות, מוצא המינים או פילוסופיה. או אפילו לא לרדת על גארי יורופסקי. מר יורופסקי כמו כולנו, עושה את מה שהוא חושב לנכון. (רק שבמקרה שלו, מה שנכון זה כנראה להמציא עובדות).

 מטרת הפוסט הזה היא להדגיש את החשיבות ההולכת וגוברת של לבדוק כל אינפורמציה שאנחנו מקבלים ולא לסמוך על כל כותב או מרצה אקראי שיישנה לנו את החיים. גארי יורופסקי הוא פשוט אמצעי נוח לעשות זאת מכיון שהוא מעביר כמות מגוחכת של אינפורמציה לא נכונה ולפי ההצלחה של ההרצאה שלו, עושה זאת בצורה מאד משכנעת.

בשנת 1938, שידר אורסון וולס תסכית רדיו המבוסס על ספרו (המצויין)  של ה.ג'. וולס "מלחמת העולמות". אורסון וולס סיפר (כביכול בזמן אמת וכשידור חדשות) שאנשי המאדים פלשו לכדור הארץ ומשתלטים על העולם. אנשים ברחבי ארצות הברית נכנסו להסטריה והדבר הפך לאחת האנקדוטות המפורסמות בהסטוריה של התקשורת. היו רבים שחשבו בזמן זה שתרגיל זה יפגע בצורה לא ניתנת לתיקון באמינות התקשורת (שאז הסתכמה בעיתונים ורדיו). כמובן שלא כך היה העיניין. אבל זה היה לפני עידן הטלויזיה, שלא לאמר לפני עידן האינטרנט, בו לכל אחד יש גישה להפיץ את דבריו ותמונותיו בלי שום ביקורת או בדיקה.

אני לא אומר שכל מה שכתוב בעיתונים או באינטרנט הוא שקר או שאסור להאמין לאף אחד, אבל כשאנחנו קוראים מאמר או שומעים הרצאה, יש כמה דברים בסיסיים שאנחנו ממש חייבים לשאול את עצמנו, בעיקר אם אנחנו מתכוונים לשנות משהו בחיינו בעקבות אינפורמציה זו.

להלן 4 קריטריונים שאני ממליץ לשקול לפני שמחליטים שאינפורמציה שקיבלנו אמינה. כמובן שאלו לא שאלות חד משמעיות,וכל אחת מהן לבד לא מספיקה, אבל ביחד הן נותנות רעיון כללי די טוב.

 

1) מה מקור האינפורמציה? האם זהו עיתון בינלאומי מוכר או כתבה בעיתון עלום שם באתר נידח? האם שם האדם שחתום על האינפורמציה הזו מוכר לנו או לאנשים אחרים ובאיזה הקשר? זה לא שעיתונים גדולים או מוסדות מכובדים לא עושים טעויות או משקרים, אבל יש להם יותר להפסיד במידה ותופסים אותם. מישהו שמע על גארי לפני ההרצאה?

 

2)מה האג'נדה של מוסר האינפורמציה? לפני מספר שנים היה קמפיין גדול בארץ נגד פסיכיאטריה ותרופות. הקמפיין היה נראה די אמין בהצצה ראשונה, ורק בחיפוש מעמיק ניתן היה לגלות שמי שמימן את הקמפיין היו הסיינטולוגים, שניסו להציע הצטרפות לכת שלהם כאלטרנטיבה.כאשר מציגים בפנינו מחקרים מדעיים ספציפיים (מה שמר יורופסקי ממש לא טורח לעשות) חשוב לשאול מי מימן את המחקרים? האם זה מקרי שרוב המחקרים שמוכיחים שמריחואנה מסוכנת מומנו ע"י חברות הטבק? כנראה שלא.

 

3)האם ניתן לבסס את ה"עובדות המדעיות" המוצגות בפנינו באיזה שהיא צורה? יש נטייה היום לקרוא לכל דבר מדע, אבל מדע זה לא דבר שנתון לפירוש- לא כל מה שנגמר בסיומת לוגיה הוא מדע- גרפולוגיה, נומרולוגיה,אסטרולוגיה, סיינטולוגיה, אלו רק דוגמאות מעטות לדברים שהם לחלוטין לא מדע אך מנסים להתחפש. עובדות מדעיות יופיעו ביותר ממקום אחד ויהיה להם מקור מדעי שמבוסס על מחקר, אין מקור לעובדה המדעית? כנראה שזו לא עובדה. למשל כשגארי טוען שכל המחקרים מראים שאנו אוכלי עשבים (הרביבורים) יש סיבה טובה לזה שהוא לא מגבה את זה במחקר ספציפי, המחקרים המדעיים מוכיחים אחרת. דוגמה מצויינת לאיך נראית עובדה מדעית שבמקרה או לא, מדברת על היותנו "אומניבורים" :

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/2697806

 

4)מידת ה"שוק ווליו"  (Shock value)של האינפורמציה. אחת הדרכים לשכנע היא להלחיץ, מכיון שלחץ מפחיד אותנו ואנו מרגישים צורך לפעול כדי להרגיע אותו. זה לא במקרה שמר יורופסקי חוזר על המילה "שואה" מספר פעמים לא מבוטל או יוצא בהצהרות כגון "הביצה היא הווסת של התרנגולת" (מה?????) או "הדבש הוא הקיא של הדבורים" (שוב, מה??????) מטרת משפטים מגוחכים אלו היא להגעיל אותנו כדי שנפסיק. אני לא אומר שעובדות לא יכולות להגעיל או להפחיד, אבל אני מוצא שלרוב ככל שיש פחות על מה לבסס אינפורמציה, כך הצורך לזעזע ולהפחיד גדל (דתות פיתחו תיאוריה זו לכדי אומנות בעזרת רעיונות כגון  גיהנום וגלגול נשמות).

 

לסיכום, אני מאמין שאנו חיים בעידן נפלא בו כל אינפורמציה שהיא נגישה לנו ללא מאמץ, האחריות היחידה שנותרה לנו כצרכני אינפורמציה, היא הסינון, והיא אחריות שיכולה להציל לנו את החיים.

 

 

** מכיון שבפוסט זה לא שמתי לעצמי למטרה להפריך את ההרצאה של גארי יורופסקי, לא שמתי דגש על השקרים הספציפיים, אך מכיון שלא פייר להגיד שהוא משקר ולא לגבות את זה, להלן לינק לדף בו אני מתייחס באופן יותר ספציפי להרצאה שלו:

גארי יורופסקי- העיוותים

 

.

 

 

 

מתויג , , ,

פרסום/ קרן טליאס


אני אוהב פרסום. פעם הייתי רואה טלויזיה וסובל את הפרסומות, היום הרבה פעמים אני רואה חרא מסביב כדי לראות פרסומות טובות. ללא ספק הדבר שהכי תדיר בהסטוריית החיפוש שלי ביו טיוב הן פרסומות.

בתור מישהו שתמיד חטא בכתיבה בצורות שונות, אני רואה בפרסום את הצורה הכי מזוקקת וטהורה של כתיבה.

אם לסופר יש אינסוף עמודים לספר את הסיפור שלו – לתסריטאי יש לרוב כ- 90 עמודים. יותר קשה.

לתמלילן יש דף או שניים לספר סיפור. הרבה יותר קשה (אם עושים זאת טוב כמובן)

לקופירייטר לעומת זאת – יש בין משפט אחד ל30 שניות, תלוי במדיה. כמעט בלתי אפשרי. כמעט.

ובכל זאת העולם כל יום יותר מוצף בפרסומות חדשות. למרות שרובן לא שוות את הנייר עליו הן נכתבו, אתה נתקל לפעמים בפרסומת שנוגעת בך עמוק בפנים. כזאת שהורגת אותך מצחוק, או שגורמת לך לחשוב. כזאת שמעצבנת אותך לכל היום וגם כאלה שעושות לך שמח בלב. משפט אחד של קופי טוב – יכול לשנות עולמות.  

           (“make love not war” , “Just do it”,“yes we can") ועוד רבים וטובים אחרים

הסכנה בפרסום היא שכשעושים אותו טוב – אתה לא תמיד תרגיש שמספרים לך סיפור. סיפור יפה, סיפור מרגש…  אולי אפילו סיפור נכון, אבל עדיין סיפור. כזה שנכתב במטרה ברורה לגרום לך לעשות משהו.

ולסיפור יש כח עצום.

אני מאמין שהדוגמה הכי טובה לכוחו של פרסום (וזה מבלי להיכנס לפרסום פוליטי) היא המים המינרלים שכולנו שותים היום. מים מינרלים בבקבוקים, מייוצרים כבר מעל 150 שנה, אבל אף אחד חוץ ממלכים ואריסטקראטים בודדים לא חשב אפילו לשתות אותם.

אם היית שואל בן אדם בשנות ה-60  האם הוא מוכן לשלם על מים בבקבוק הוא היה נקרע מצחוק, הרי יש לו מים חינם בברז. מים הם זכות יסודית של כולם. גם לנו יש (כמעט חינם), אבל אנחנו לא שותים אותם.

בתחילת שנות ה-70 קיבל על עצמו משרד הפרסום,  האגדי "ליאו ברנט", להחדיר לשוק את המים המינרלים של "פרייה". הם עשו זאת באחד הקמפיניים המצויינים בהסטוריה, ע"י קישור המים המינרלים "פרייה" עם סלבריטאים רבים מהתקופה. הקמפיין נחל הצלחה אדירה וחברות מים רבות הצטרפו למסיבה. מאז כולנו משלמים על מים בבקבוקים ומתרצים את זה בכך שבמים שאנו קונים יש "מינרלים" או בכך שהצנרת בברז לא נקייה וכו'. תירוצים נפלאים שעולם הפרסום דאג לספק לנו.

אז האם פרסום הוא קומבינה שעושים עלינו? לא! טוב….. לפעמים. אבל פרסום הוא גם הדרך שלנו לגלות מוצרים חדשים, למצוא דרכים יעילות יותר לעשות דברים, לראות תרבויות אחרות ולהבין את הצורה בה הן חושבות. וגם לשמוע סיפור נהדר. כל עוד אנחנו זוכרים שמדובר בסיפור, וכאן הבעייה.

רובנו אנשים אינדיבידואליסטים בבסיסנו, אף אחד לא רוצה להודות שהוא מושפע מסיפורים שמוכרים לו. התשובה האינסטינקטיבית לשאלה "האם אתה מושפע מפרסום?" היא "לא". תנסו את זה. האם זה באמת ככה?  

לא? אז האם אנחנו חסרי אונים בפני המפרסמים?

חד שמשמעית לא. אנחנו רק צריכים להזכיר לעצמנו מדי פעם לחשוב על מה שאנחנו קונים ולא על מה שמוכרים לנו.

אני מזמין אתכם לניסוי קטן:

 

7 שאלות שכדאי לשאול את עצמך אם אתה חושב שפרסום לא משפיע עלייך.

1) מחקרים מראים שבימינו,רוב הבחירות של כולנו מושפעות מפרסום מודע ולא מודע, מה בך הופך אותך לחסין למשהו שכל שאר האנשים מושפעים ממנו בצורה בדוקה ומוכחת?

2), האם אתה באמת יודע מה ההבדל בין המים המינרלים שאתה  קונה, למי ברז? (עובדת בונוס :  מינרלים יש בשניהם)

3) תחשוב איך לדעתך נראה פס ייצור של מכונית סינית לעומת פס ייצור של מכונית גרמנית? עכשיו תחשוב על האסוציאציות שעלו לך, אל מה באמת הן מבוססות? האם ראית פעם פס ייצור של מכונית?

4) נסה להיזכר, כמה מנגינות של פרסומות מין העבר נחקקו לך בראש מספיק כדי שתוכל לזמזם אותן כעת?

5) כשאתה מקבל שתי הצעות מחיר עבור מוצר שברצונך לרכוש, האם אתה מתבאס לשמוע שהזול יותר הוא של "חברת בת" של חברה מוכרת יותר? אתה יודע למה יש חברות בת? אם לחברה המקורית יש את היכולת לייצר מוצר, למה שהיא תפתח חברת בת בכדי לייצר אותו?

 6) כמה פעמים יצא לך לצטט משפטים מפירסומות בתור בדיחה או כדי להעביר מסר? האם יכול להיות שמשהו שנכנס לתודעה שלך מספיק כדי שתוכל לצטט אותו, לא משפיע עלייך?

7) יש ג'ינסים שעולים 100 ש"ח וג'ינסים שעולים 1500 ש"ח. האם בימינו יש לך סיבה ממשית לחשוב שהג'ינס היקר יחזיק מעמד יותר זמן או בהכרח יהיה יותר יפה מהג'ינס הזול? ואם אתה משלם על "השם", מה נתן לשם הזה את היכולת לגבות  1400 ש"ח יותר?

מתויג , , , ,

נשמה \ קרן טליאס


המילה נשמה היא מילה כל כך יומיומית שאנחנו לעיתים נדירות חושבים על המשמעות שלה. נשמה הפכה להיות שם נרדף לכל מה שאנחנו רואים טוב בנו, באחרים, וגם רע אצל אנשים מסויימים. "הוא נשמה טהורה", היא כולה נשמה" "הנשמה שלו שחורה". הרבה מאיתנו נותנים דרור לפילוסוף הפנימי שלנו במחשבות על גלגול נשמות, טיהור הנשמה ועוד אינסוף הגיגים הקשורים בנושא.

אז מהי בעצם הנשמה? היכן היא יושבת? האם האני מורכב מהגוף הפיסי שלי או מהנשמה שבפנים?

האם באמת יש הבדל ביניהם?

באלפיים שנים האחרונות, המין האנושי למד לא מעט על הגוף שלנו, אין היום מילימטר רבוע בגוף שלנו שלא הוצאנו, פירקנו, החלפנו, החזרנו ובחנו בעזרת אינסוף כלי ניתוח, כמו ילד עם צעצוע חדש. טרם נתקלתי ברופא שאמר "הוא במצב קשה, אנחנו צריכים השתלת נשמה דחוף!" . אם נפתח ספרי אנטומיה לא נמצא פרק על  ה"אנימה" (נשמה בלטינית). האם יכול להיות שהנשמה החמקמקה לא ניתנת למדידה על ידי כלים מדעיים?

יקומו אלו שיגידו "אתה שבוי במחשבה מדעית ולכן לא יכול לראות את התמונה הגדולה". אולי, אבל מי כן יכול?

הרבה אנשים המגדירים את עצמם רוחניים במיוחד טוענים שהם לא רק יכולים לראות את הנשמה, אלה לתקשר ולרפא אותה.  אבל כמה קשה זה להגיד שתיקנת משהו שרק אתה יכול לראות? המלך עירום משהו….

אז למה אנחנו כל כך נדבקים למושג הזה?

אני אולי נאיבי, אבל אני מאמין שרובנו רוצים להרגיש שאנחנו טובים, אבל איך אנחנו יכולים למדוד את זה? אם אני חכם, זה כנראה קשור למוח שלי. אם אני חזק, זה כנראה קשור לשרירים והעצמות שלי. ואם אני טוב זה כנראה קשור ל…?

אין ספק שסופרים ומשוררים רבים תרמו לרומנטיזציה של המושג, נשמה היא דבר קסום, ואם ניקח מהמין האנושי את הנשמה שלו, הרי אנחנו יצורים פחות קסומים, יש פחות סיכוי שהנשמה שלי תתגלגל, או תעלה לשמיים, או תיאסף אל מפלצת הספגטי הכל יכולה. האם זה באמת ככה?

אני מאמין, כמו רבים אחרים, שהשיטה המדעית לבחינת העולם סביבנו היא השיטה שהביאה לתוצאות הכי מדוייקות עד היום. אבל גם אם אתם לא, תגידו  לי מה נראה לכם יותר קסום,

שיש חלק ממני שאני לא רואה ולא מרגיש פיסית אשר משתשמש בגוף שלי כמו מונית שירות להגיע ממקום למקום ולגרום לי לעשות דברים טובים ורעים, או הרעיון המדעי, שטוען שהגוף הפיסי שלי הוא אחד עם היקום, הוא בנוי בדיוק מאותם אבני לגו שהיקום עשוי מהם (אטומים), ויותר מכך, שהאטומים המרכיבים את גופי, הרכיבו פעם כוכבים רחוקים שהתפוצצו ואני גלגול של אותם כוכבים? שהמעשים הטובים והרעים שלי הם תוצאה של מערכת מדהימה של נוירונים, שמתפתחת עם השנים, בעזרת ניסיון , הרחבת אופקים והתבוננות בעולם בו אני חי? שבכל אחד מאיתנו יש את היכולת להרגיש, לאהוב, ליצור, להתבונן, ללמוד, לשפוט ו….כן, להחליט. להחליט מה טוב ומה רע? להחליט מה אני עושה עכשיו? לא כי יש תגמול בצורת חיי נצח וגן עדן, לא כי יש עונש בצורת גיהנום או גלגול לחיה נחותה, אלה כי אנו בעלי תבונה, חופשיים לעשות כל דבר העולה על רוחנו, ולשאת בתוצאות המיידיות, לטוב, ולרע?

מתויג , , , ,

האיש ועיר הפעמון / קרן טליאס


האיש ועיר הפעמון

האיש החזיק את אבוקת האש בשתי ידיו, רוח מדברית  טפחה בפניו בחוזקה, ממלאה עיניו חול, והלילה הפך הכול לצלליות, למרות הכול , ידע את שעליו

לעשות, הוא קירב את שפתיי  הלהבה לשערי העץ הכבדים, ומלמל  "סליחה",

נכווה, הפנה את גבו לעיר הבוערת, וצעד סהרורי לתוך הלילה הדביק, לבדו,

שוב.

הרוח הדרומית  הלוהטת ליטפה את החול  החם כמנסה לשכך את  כאביו, ולא שמה לב  שבדרכה היא רומסת את היצורים הקטנים וחסרי ההגנה.

השמש, שראתה הכול, אמרה לעצמה שהיא רק ממלאת את תפקידה והמשיכה לחלום על לילה קריר.

נץ פרש את כנפיו האדירות  מחזיק במקורו הנוקשה את העכבר, שלא הבין מה קרה,

רגע לפני כן הוא החזיק את עכברתו  האהובה  בחיקו והם תכננו כיצד יעזבו הכול ויקימו קן חדש, הרחק מההמולה והמרוץ היומיומי,  ועכשיו הוא מביט על העולם מלמעלה במהירות עצומה, קרביו  נשפכים מתוכו לאי שם למטה, משאירים טיפות אדומות של חיים ועוד משהו על החול הצמא.

פלג גופו התחתון כבר מתבקע ונופל, מחליק דרך המקור הצהוב שצבוע אדום, ונופל במהירות עצומה דרך האוויר, אך  במקום לפגוע בחול  ולהיבלע, כראוי,

פגע בבטנו של האיש ששכב דומם בחול והעירו.

האיש לא זכר בדיוק כמה זמן  עבר מאז יצא לדרכו שוב, אך ידע שמפעם לפעם המסע הפך קשה ומייגע, הוא הביט על כתם הדם  שהשאיר  העכבר השמימי  בבטנו, בעדינות הוא השתמש באצבעו למרוח זרזיף דם על שפתיו הסדוקות ולשונו המתבקעת. הצריבה אמרה לו שהוא עדיין בחיים וצריך להמשיך.

את גופו, אשר צעד עייף, כבר חדל מלהרגיש, לכן השאירו לדדות בכיוון כמעט לא ידוע בין דיונות החול, והתמקד בוויכוח  שהתעורר  שוב במוחו הקודח.

היה את הקול שלא הבין לאן הולכים, ולמה להמשיך, מי אמר שאי שם בהמשך הדרך ישנה עיר מקלט?, מקום בטוח שבו יוכלו לנוח?, הם צריכים לחזור אחורה, לתוך ההריסות מעלות העשן ולהציל את מה שעוד ניתן, נכון, הרבה נשרף, ואולי אפילו הרבה לא היה שם מלכתחילה, אבל בית זה בית, והכול ניתן לפתור בעזרת  עבודה קשה.

את הקול הזה האיש לא כל כך אהב, זה היה הקול שפעמים רבות בעבר פיתה אותו לדברים שהתחרט עליהם. הקול השני היה שקט יותר, יציב, ואמר שחייבת להיות סיבה, ושאחרי שנים של מסע הם לא  יכולים להיות רחוקים, ואחרי שנים של חיפושים זה יהיה חבל להפסיק עכשיו, אפשר לנסות רק עוד פעם אחת ואז לראות,

גם את הקול הזה האיש לא אהב במיוחד, בעיקר כי ידע ש"רק עוד פעם אחת"  הפכו שוב ושוב להרגל, הוא כבר לא קנה את זה.

בעודו מנסה להתעלם מגופו וממוחו כאחד, שמע לחישה מאחוריו, הוא ביקש מגופו שיסתובב, וגופו נענה מהר מהצפוי.

למרות המהירות בה הסתובב, או אולי בגללה, הספיק לקלוט רק הבזק לפני שנעלם באדי החום שעלו מהחול,

הקול שרצה להמשיך הלאה הרג את הקול השני , לשמע קול הפצפוץ, ידע האיש שאותו הבזק שראה ינחה את דרכו.

הוא היה בדרכו ל עיר הפעמון.

האיש הלך זמן רב בעקבות  ריח של מים הנישא באוויר, שהפך מוצק בעקבות החום,

מספר צמחי בר שריחמו עליו הובילו אותו, ובעודו מתקרב לכתם ירוק באמצע אותו שטיח חום שהיה העולם, הבחין לראשונה  באיש השמח.

האיש השמח  היה לבוש כולו לבן והיה שקוע בתפילה, ולא הבחין באיש שהתקרב, אולי מכיוון שהיו כל כך שונים, אולי מכיוון שהיה על ברכיו.

הם ברכו אחד את השני לשלום בדרך המקובלת בין שני דרי מדבר, ורחצו את גופם במים החמים והמעופשים שנתנו חיים.

האיש השמח היה בדרכו חזרה מעיר הפעמון,( לכן האיש העדיף להקשיב מאשר לדבר), ממנו שמע על העיר הבוהקת באור של אלף שמשות, אשר נפלאותיה צפונות מפני זרים, וכולם זרים,

העיר השקופה  אשר מספרים שמי שמצליח לבוא בשעריה לא מזדקן לעולם, אך לא ניתן לבוא בשעריה מכיוון שאורה מסנוור את עיניך כל כך, שעד שתפקחם היא כבר נעלמת, ואח"כ מופיעה שוב, מספרים שגברים איבדו את דעתם בניסיון לבוא בשעריה.

האיש, שהיה יהיר מטבעו, חשב, שהעיר נעלמה מכיוון שהאיש השמח לא היה ראוי.

הם נפרדו בברכת שלום.

הדרך לעיר הפעמון הייתה מהירה מהצפוי,והאיש כבר החל לראות את בוהק העיר באופק, וידע שבקרוב יבוא בשעריה.

הוא חצה את יערות החשמל והקרינה, והעיר הולכת וגדלה לנגד עיניו,והוא גילה שעיניו, מכיוון  ששרופות היו במקצת משנים של חול ורוח חמה, אפשרו לו להביט בעיר הבוהקת ולראות את צורתה המושלמת מבלי שיצטרך להסיט מבטו, דבר זה החיש את צעדיו וניבא לו טובות, עד שלבסוף שרוט וחבול, צנח בשערי השנהב הגדולים, כמת לרגליה.

הוא שוב לא ידע כמה זמן עבר, תחושת שיכרון מתוק עטפה אותו בחמימות, וכשפקח את עיניו, שוכב היה בחדר  מואר באור נעים וכחלחל, אור  שליטף את עורו הסדוק והחלימו. אור שונה מהאור החורך של המדבר הגדול.

ממקומו ראה ילדים רוקדים לצלילי חליל בשדה חמניות, נערים ונערות הולכים בחיוך לחדרי הלימוד, ולאחר מכן חוזרים הביתה למשפחתם האוהבת,

הוא ראה תינוקות נולדים ואנשים זקנים מתים והופכים לחלק ממעגל החיים האינסופי,

הוא ראה ארצות חדשות, בהן בניה של אימא אדמה שבים הביתה מהשדות האדומים, הוא ראה את הילדים החדשים.

לפתע מצמץ, וכשפקח עיניו שוב היה שרוע בלב מדבר, לבד וחם. ומולו קבוצה של נחשים שלגלגו עליו.

האיש התרומם וניקה את החול מעל בגדיו.

רק לפני חצי דקה מצא האיש את עצמו חזרה במדבר, וכבר שב עורו להתבקע כמקודם, וצמא אדיר חלחל בתוכו, האיש אמר לעצמו שהזה את הכול, ושבודאי טרם נכנס לעיר.

האיש אמר לעצמו שכנראה זהו מבחן שהוא צריך לעבור אם ברצונו להיות ראוי לבוא בשערי עיר הפעמון.

האיש אמר לעצמו הרבה דברים שישכנעו אותו שדווקא הוא מכולם ימצא את השקט שלו, היכן שרבים לפניו כשלו.

הפעם היו אלה קולותיו שלו שלגלגו עליו, בנוסף לחבורת הנחשים.

לאחר מספר ימים של ישיבה בצלו של קקטוס יבש, מנסה להחליט מה לעשות, שבה והופיעה העיר במלוא הדרה, כמעט בדיוק באותו מקום שהייתה קודם ,

ושוב האור הכחול, ושוב הליטוף המגליד על העור הצרוב, אך הפעם האיש לא נתן לעצמו להיאבדכל כך מהר בתוך החמימות ששטפה את כל חושיו, האור הכחול, כעובר דרך מנסרה, התפרק לקרניים צבעוניות שעטפו את כולו  במעגליות לא נגמרת, ריח, שיכל להגדירו רק כחופש, מילא את נחיריו כמאיים להתנחל שם דרך קבע,  קולן של אלפי נימפות יער הדהד בשיר מושלם שקרא לו לבוא אליה, והוא בא בשעריה, מרגיש איך הם הופכים אחד,  איך כל מולקולה בגופו מתמזגת עם העיר,איך היא ניזונה מבשרו ומעניקה לו חיים, הוא לגם את  דבשה בשפתיים רעבות וכבר לא יכול היה  לדעת היכן הוא נגמר ומתחילה העיר ולהיפך,

הוא היה בבית.

ולא היה שום דבר שיכל לעשות לגבי זה.

בלילות, במיטת אפריון אדומה שהתפרשה  לאורך חדרים רבים, מלטפים זה את זו לילות שלמים בין סדיני המשי, רק הוא והעיר,

העיר והוא,

בלי מדבר ונחשים  וצמא, רק השילוב של גופותיהם המושלמים ורעיונות רחוקים בעיניים מבריקות, בלי זמן וגבולות.

ביהירותו, הוא ריחם על האיש השמח, ועל כל האחרים אשר לא זכו לטעום שלמות זו מעולם,

ביהירותו, חשב שמעולם לא הרגיש איש בבית כמו שהוא הרגיש בעיר הפעמון,

ושמח האיש לפרוק תרמילו, שהיה קרוע ובלוי כבר.

מהעיר למד האיש על הכישוף שהוטל עליה לפני שנים רבות, שגרם לה להיעלם ולהופיע כל פעם שליבה מתעורר, ורק במאמצים רבים יכולה העיר לחזור, אך בשבילו היא חזרה,  וזה כל מה שהיה חשוב לו.

יום אחד טייל האיש בגני העיר, נשטף בריח פריחותיה, כשהבחין בדלת חומה קטנה, האיש לא היה באזור הזה מעולם, ומכיוון שסקרן היה ופזיז, מיהר לעבר הדלת,

את חריקת הדלת שפתח ליוו צווחותיהם של אלפי זכוכיות מתנפצות לרסיסים,שכן אותו חדר סודי היה לב ליבה של העיר, המקום אליו נצטווה לא להיכנס מעולם, צווחת הזכוכיות לא נדמה כשכל פסלי הזכוכית הצבעוניים היו לרסיסים קטנטנים, אלה להיפך, התגברה והתעצמה לקול אותן אלפי נימפות, בצוויחה, כמעט מתכתית:

"עזוב את העיר ואל תחזור יותר!!"

שקט

חול

לבד

עור צרוב

שמש יוקדת

שקט.

סיוטים בלילה.

ועיר הפעמון?   היא המשיכה  להופיע  באופק תמיד, אך האיש , ששרוף היה ועיוור, כבר לא ידע למצוא את הדרך, יכול  היה לעבור בשערי העיר,  והוא כנראה כבר לא היה שם לב.

סוף ?

שקוף/קרן טליאס


הילד לא הבין למה התעקש הקול שיצא החוצה לשחק עם הילדים האחרים, הוא גם ככה לא היה שם , אף-פעם, מה אכפת לו אם הוא יושב בחדרו החשוך ועוסק בעינינו?

הילדים בחוץ תמיד נראו לו קצת איטיים מבחינה שכלית, ליתר דיוק הוא חשב שהם חבורה של מפגרים, כל היום מתגלגלים בדשא כאילו זה כיף ונהנים מהאור המסנוור הזה ששרף את עיניו.

הוא שיחק בקוביות העץ וניסה לבנות חבר, אך משהו בתכנון שלו היה לקוי, כי למרות שהוא סידר לו ידיים ורגליים וראש (קצת גדול) החבר סירב לזוז.

הוא חשב שעדיף להתייעץ במישהו שיש לו יותר ניסיון.

כשסוף סוף הצליח להשיג את הקול  הוא הסביר לו את המצב, הקול שאל אותו למה הוא צריך לבנות חבר חדש כשיש כל כך הרבה שם בחוץ, אך לילד כרגיל לא היה זמן להסביר.

הילד הקשיב ורשם את כל הוראותיו של הקול, וכשניתק את השיחה כבר היה מוכן להתחיל.

הוא סידר מחדש את קוביות העץ, (הפעם לפי הוראותיו של הקול) ועקב בזהירות צעד אחר צעד בעוד קוביות העץ שמולו החלו רוטטות וקמות לחיים. לאחר כשעתיים החבר שבנה היה מוכן לשחק, אך להפתעתו הרבה, גילה שהקול (כמו שקולות עושים לפעמים)   דפק אותו, ונתן לו מתכון לחברה ולא חבר.

הילדה שמולו הייתה אחד הדברים היפים שראה בחייו, והוא החליט לקרוא לה אינדיגו.

הוא היה מרוצה.

אינדיגו לא הייתה כמו הילדים האחרים.

בעוד שהם התעסקו כל היום בעלים הירוקים וצעצועים אחרים, היא הראתה עניין בכל דבר שפגשה, היא התעניינה במשחקיו המוזרים של הילד, היא הסתקרנה מהבית הגדול שגרו בו, ומהיעדר דמות סמכותית בבית שתגיד להם מה לעשות.

היא הסתקרנה מהלכלוך הדביק שנוצר על הרצפה מתחת לתנור כשלא ניקו אותה הרבה זמן,

בדיוק כמוהו.

עיניה הגדולות בלעו כול דבר שיכלו, והם יכלו לגמוע את העולם כולו במבט אחד.

הם היו מנסרים אריחים מהרצפה הגדולה (במקומות שקרובים לקירות, כמו שלימד אותו הקול) ויונקים נקטר  משורשיהם המתוקים של העצים הטיטאניים שגדלו בחוץ, והכילו בתוכם את הדרך למעלה ואת דמו של עולם שכבר או עדיין אינו קיים.

הם יכלו לבלות שעות בריכוז משותף ומוחלט עד שהצליחו לפורר את המרקם החשוך של אוויר הלילה ולהביא את קרני השמש החדשות בכוח רצונם בלבד,

הם רקדו  לצלליות שריחפו על מסכים לבנים,

והילד ואינדיגו היו אחד.

יום אחד , בעודם מחליקים לאורך הענפים הגדולים בתקרה, הבחין הילד שהוא יכול לראות את קרני השמש הנשברות דרך גופה השקוף של אינדיגו, הוא הבחין שבשקיפות הוא יכול לראות את קיבתה, ואת דפנות כליותיה, הוא הבחין בליבה הזוהר שכמו מנסרה שבר קרני שמש משעממות ולבנות לאלפי רסיסים צבעוניים שאיימו לשרוף את רשתיות עיניו.

כשסיפר לה על כך בפליאה, ענתה בעיניה הענקיות, במין מבט מהורהר ,

"אני יודעת".

באותו לילה, רוח פראית איימה לנפץ את תריסי הבית המשוחררים גם כך, טיפות גשם שמנות וקרות חדרו דרך החורים הגדולים בתקרה,  וספגו את קירות הבטון בצינה כחולה.

הילד ואינדיגו שכבו בעליית הגג, האטומה יחסית, בתוך השמיכות הגדולות , הנר היחיד שעמד בחדר, כבה  ביראת כבוד לירח האדום, שהאיר במלואו דרך חלון הזכוכית  הנחבט הלוך ושוב.

החדר היה קר והדבר היחיד ששמר עליהם בלילות כאלו היה שילוב גופותיהם עד היו עטופים אחד בשני  בצורה הרמטית., אך הלילה הילד הבחין בכוח שהולך ועוזב את גופה הצנום.

עורה הסמור החל הופך כחול ושיניה נוקשות, והילד ניסה לחבקה ולשמור על חום גופה בגופו, אך ידיו עברו דרך גופה בלי להיות מסוגלות לאחוז דבר.

הוא ניסה ללטף את פניה אך אצבעותיו חדרו דרך לחייה כאילו הייתה רוח רפאים ,

הוא ניסה לדבר אליה, אך מילותיו עברו דרך אוזניה, והתנפצו בקיר  האפור מאחוריה.

הוא ראה את שפתיה זזות אך הקול התכתי שבקע מתוכן לא הצטרף לאף מילה שהוא הכיר.

גופה החל מתרומם באוויר, דרך השמיכות וידיו המחבקות של הילד, עד שנעמדה מול החלון, הירח האדום, כהר געש צבעוני במרכז ליבה, ניבט אליו דרך גופה השקוף בלילה של סערה נוראית,  והילד קם בזיעה קרה.

הוא דרש מהקול הסבר, והקול ענה לו שזה לא מסוג הדברים שניתן להסביר,

הוא ידע שהיא מהילדים החדשים כשהוא החליט להכניס אותה לחייו, והוא ידע שהילדים החדשים עדיין בשלב ניסיוני, כמו כן הזכיר לו הקול שאם רצה חבר מוצק,

יכול היה לבחור משלל הילדים שבחוץ, אך הילד כבר לא היה שם.

הוא רץ כמטורף בבית הענקי, מחפש אותה בכול החדרים, עד שלבסוף מצא אותה בחדרים הדרומיים, שנייה לפני שגופה התפוצץ בפרץ אנרגיה צבעוני ואדיר, שנספג בקירות , וברהיטים, ובגופו של הילד, וחדר  לנקבוביות עורו, והפך לחלק מעולמו של הילד לנצח, בלי באמת להיות שם יותר,  בלי באמת  להיעלם, רק מין ברק של חשמל סטטי, כשהשמש צובעת את הבית באור, וכשהירח מלא בשמיים.