ארכיון חודשי: אוקטובר 2010

האיש ועיר הפעמון / קרן טליאס


האיש ועיר הפעמון

האיש החזיק את אבוקת האש בשתי ידיו, רוח מדברית  טפחה בפניו בחוזקה, ממלאה עיניו חול, והלילה הפך הכול לצלליות, למרות הכול , ידע את שעליו

לעשות, הוא קירב את שפתיי  הלהבה לשערי העץ הכבדים, ומלמל  "סליחה",

נכווה, הפנה את גבו לעיר הבוערת, וצעד סהרורי לתוך הלילה הדביק, לבדו,

שוב.

הרוח הדרומית  הלוהטת ליטפה את החול  החם כמנסה לשכך את  כאביו, ולא שמה לב  שבדרכה היא רומסת את היצורים הקטנים וחסרי ההגנה.

השמש, שראתה הכול, אמרה לעצמה שהיא רק ממלאת את תפקידה והמשיכה לחלום על לילה קריר.

נץ פרש את כנפיו האדירות  מחזיק במקורו הנוקשה את העכבר, שלא הבין מה קרה,

רגע לפני כן הוא החזיק את עכברתו  האהובה  בחיקו והם תכננו כיצד יעזבו הכול ויקימו קן חדש, הרחק מההמולה והמרוץ היומיומי,  ועכשיו הוא מביט על העולם מלמעלה במהירות עצומה, קרביו  נשפכים מתוכו לאי שם למטה, משאירים טיפות אדומות של חיים ועוד משהו על החול הצמא.

פלג גופו התחתון כבר מתבקע ונופל, מחליק דרך המקור הצהוב שצבוע אדום, ונופל במהירות עצומה דרך האוויר, אך  במקום לפגוע בחול  ולהיבלע, כראוי,

פגע בבטנו של האיש ששכב דומם בחול והעירו.

האיש לא זכר בדיוק כמה זמן  עבר מאז יצא לדרכו שוב, אך ידע שמפעם לפעם המסע הפך קשה ומייגע, הוא הביט על כתם הדם  שהשאיר  העכבר השמימי  בבטנו, בעדינות הוא השתמש באצבעו למרוח זרזיף דם על שפתיו הסדוקות ולשונו המתבקעת. הצריבה אמרה לו שהוא עדיין בחיים וצריך להמשיך.

את גופו, אשר צעד עייף, כבר חדל מלהרגיש, לכן השאירו לדדות בכיוון כמעט לא ידוע בין דיונות החול, והתמקד בוויכוח  שהתעורר  שוב במוחו הקודח.

היה את הקול שלא הבין לאן הולכים, ולמה להמשיך, מי אמר שאי שם בהמשך הדרך ישנה עיר מקלט?, מקום בטוח שבו יוכלו לנוח?, הם צריכים לחזור אחורה, לתוך ההריסות מעלות העשן ולהציל את מה שעוד ניתן, נכון, הרבה נשרף, ואולי אפילו הרבה לא היה שם מלכתחילה, אבל בית זה בית, והכול ניתן לפתור בעזרת  עבודה קשה.

את הקול הזה האיש לא כל כך אהב, זה היה הקול שפעמים רבות בעבר פיתה אותו לדברים שהתחרט עליהם. הקול השני היה שקט יותר, יציב, ואמר שחייבת להיות סיבה, ושאחרי שנים של מסע הם לא  יכולים להיות רחוקים, ואחרי שנים של חיפושים זה יהיה חבל להפסיק עכשיו, אפשר לנסות רק עוד פעם אחת ואז לראות,

גם את הקול הזה האיש לא אהב במיוחד, בעיקר כי ידע ש"רק עוד פעם אחת"  הפכו שוב ושוב להרגל, הוא כבר לא קנה את זה.

בעודו מנסה להתעלם מגופו וממוחו כאחד, שמע לחישה מאחוריו, הוא ביקש מגופו שיסתובב, וגופו נענה מהר מהצפוי.

למרות המהירות בה הסתובב, או אולי בגללה, הספיק לקלוט רק הבזק לפני שנעלם באדי החום שעלו מהחול,

הקול שרצה להמשיך הלאה הרג את הקול השני , לשמע קול הפצפוץ, ידע האיש שאותו הבזק שראה ינחה את דרכו.

הוא היה בדרכו ל עיר הפעמון.

האיש הלך זמן רב בעקבות  ריח של מים הנישא באוויר, שהפך מוצק בעקבות החום,

מספר צמחי בר שריחמו עליו הובילו אותו, ובעודו מתקרב לכתם ירוק באמצע אותו שטיח חום שהיה העולם, הבחין לראשונה  באיש השמח.

האיש השמח  היה לבוש כולו לבן והיה שקוע בתפילה, ולא הבחין באיש שהתקרב, אולי מכיוון שהיו כל כך שונים, אולי מכיוון שהיה על ברכיו.

הם ברכו אחד את השני לשלום בדרך המקובלת בין שני דרי מדבר, ורחצו את גופם במים החמים והמעופשים שנתנו חיים.

האיש השמח היה בדרכו חזרה מעיר הפעמון,( לכן האיש העדיף להקשיב מאשר לדבר), ממנו שמע על העיר הבוהקת באור של אלף שמשות, אשר נפלאותיה צפונות מפני זרים, וכולם זרים,

העיר השקופה  אשר מספרים שמי שמצליח לבוא בשעריה לא מזדקן לעולם, אך לא ניתן לבוא בשעריה מכיוון שאורה מסנוור את עיניך כל כך, שעד שתפקחם היא כבר נעלמת, ואח"כ מופיעה שוב, מספרים שגברים איבדו את דעתם בניסיון לבוא בשעריה.

האיש, שהיה יהיר מטבעו, חשב, שהעיר נעלמה מכיוון שהאיש השמח לא היה ראוי.

הם נפרדו בברכת שלום.

הדרך לעיר הפעמון הייתה מהירה מהצפוי,והאיש כבר החל לראות את בוהק העיר באופק, וידע שבקרוב יבוא בשעריה.

הוא חצה את יערות החשמל והקרינה, והעיר הולכת וגדלה לנגד עיניו,והוא גילה שעיניו, מכיוון  ששרופות היו במקצת משנים של חול ורוח חמה, אפשרו לו להביט בעיר הבוהקת ולראות את צורתה המושלמת מבלי שיצטרך להסיט מבטו, דבר זה החיש את צעדיו וניבא לו טובות, עד שלבסוף שרוט וחבול, צנח בשערי השנהב הגדולים, כמת לרגליה.

הוא שוב לא ידע כמה זמן עבר, תחושת שיכרון מתוק עטפה אותו בחמימות, וכשפקח את עיניו, שוכב היה בחדר  מואר באור נעים וכחלחל, אור  שליטף את עורו הסדוק והחלימו. אור שונה מהאור החורך של המדבר הגדול.

ממקומו ראה ילדים רוקדים לצלילי חליל בשדה חמניות, נערים ונערות הולכים בחיוך לחדרי הלימוד, ולאחר מכן חוזרים הביתה למשפחתם האוהבת,

הוא ראה תינוקות נולדים ואנשים זקנים מתים והופכים לחלק ממעגל החיים האינסופי,

הוא ראה ארצות חדשות, בהן בניה של אימא אדמה שבים הביתה מהשדות האדומים, הוא ראה את הילדים החדשים.

לפתע מצמץ, וכשפקח עיניו שוב היה שרוע בלב מדבר, לבד וחם. ומולו קבוצה של נחשים שלגלגו עליו.

האיש התרומם וניקה את החול מעל בגדיו.

רק לפני חצי דקה מצא האיש את עצמו חזרה במדבר, וכבר שב עורו להתבקע כמקודם, וצמא אדיר חלחל בתוכו, האיש אמר לעצמו שהזה את הכול, ושבודאי טרם נכנס לעיר.

האיש אמר לעצמו שכנראה זהו מבחן שהוא צריך לעבור אם ברצונו להיות ראוי לבוא בשערי עיר הפעמון.

האיש אמר לעצמו הרבה דברים שישכנעו אותו שדווקא הוא מכולם ימצא את השקט שלו, היכן שרבים לפניו כשלו.

הפעם היו אלה קולותיו שלו שלגלגו עליו, בנוסף לחבורת הנחשים.

לאחר מספר ימים של ישיבה בצלו של קקטוס יבש, מנסה להחליט מה לעשות, שבה והופיעה העיר במלוא הדרה, כמעט בדיוק באותו מקום שהייתה קודם ,

ושוב האור הכחול, ושוב הליטוף המגליד על העור הצרוב, אך הפעם האיש לא נתן לעצמו להיאבדכל כך מהר בתוך החמימות ששטפה את כל חושיו, האור הכחול, כעובר דרך מנסרה, התפרק לקרניים צבעוניות שעטפו את כולו  במעגליות לא נגמרת, ריח, שיכל להגדירו רק כחופש, מילא את נחיריו כמאיים להתנחל שם דרך קבע,  קולן של אלפי נימפות יער הדהד בשיר מושלם שקרא לו לבוא אליה, והוא בא בשעריה, מרגיש איך הם הופכים אחד,  איך כל מולקולה בגופו מתמזגת עם העיר,איך היא ניזונה מבשרו ומעניקה לו חיים, הוא לגם את  דבשה בשפתיים רעבות וכבר לא יכול היה  לדעת היכן הוא נגמר ומתחילה העיר ולהיפך,

הוא היה בבית.

ולא היה שום דבר שיכל לעשות לגבי זה.

בלילות, במיטת אפריון אדומה שהתפרשה  לאורך חדרים רבים, מלטפים זה את זו לילות שלמים בין סדיני המשי, רק הוא והעיר,

העיר והוא,

בלי מדבר ונחשים  וצמא, רק השילוב של גופותיהם המושלמים ורעיונות רחוקים בעיניים מבריקות, בלי זמן וגבולות.

ביהירותו, הוא ריחם על האיש השמח, ועל כל האחרים אשר לא זכו לטעום שלמות זו מעולם,

ביהירותו, חשב שמעולם לא הרגיש איש בבית כמו שהוא הרגיש בעיר הפעמון,

ושמח האיש לפרוק תרמילו, שהיה קרוע ובלוי כבר.

מהעיר למד האיש על הכישוף שהוטל עליה לפני שנים רבות, שגרם לה להיעלם ולהופיע כל פעם שליבה מתעורר, ורק במאמצים רבים יכולה העיר לחזור, אך בשבילו היא חזרה,  וזה כל מה שהיה חשוב לו.

יום אחד טייל האיש בגני העיר, נשטף בריח פריחותיה, כשהבחין בדלת חומה קטנה, האיש לא היה באזור הזה מעולם, ומכיוון שסקרן היה ופזיז, מיהר לעבר הדלת,

את חריקת הדלת שפתח ליוו צווחותיהם של אלפי זכוכיות מתנפצות לרסיסים,שכן אותו חדר סודי היה לב ליבה של העיר, המקום אליו נצטווה לא להיכנס מעולם, צווחת הזכוכיות לא נדמה כשכל פסלי הזכוכית הצבעוניים היו לרסיסים קטנטנים, אלה להיפך, התגברה והתעצמה לקול אותן אלפי נימפות, בצוויחה, כמעט מתכתית:

"עזוב את העיר ואל תחזור יותר!!"

שקט

חול

לבד

עור צרוב

שמש יוקדת

שקט.

סיוטים בלילה.

ועיר הפעמון?   היא המשיכה  להופיע  באופק תמיד, אך האיש , ששרוף היה ועיוור, כבר לא ידע למצוא את הדרך, יכול  היה לעבור בשערי העיר,  והוא כנראה כבר לא היה שם לב.

סוף ?