ארכיון חודשי: מאי 2010

למה רק חקלאים שמנים מאיזורים נידחים רואים עבמ"ים?


מדי פעם אנחנו שומעים במדיה העולמית והמקומית על כל מיני אנשים שחזו בתופעות מוזרות בשמיים, אורות מעופפים, חלליות זוהרות, חייזרים ושאר תופעות לא מוסברות.

הטענה הרווחת היא שהתופעה החלה בשנות ה40 בארה"ב, בעקבות הופעת סרטי קולנוע וחוברות מצויירות עמוסות חוצנים, שהשפיעו על דמיונם של אלפי ילדים ומבוגרים מאז.

ההולדת הרשמית של מה שנהוג לכנות "תאוריית הקונספירציה של העבמים" מיוחסת כמובן לתקרית המפורסמת ברוזוול שבארה"ב.

בתאריך ה8 ביולי 1947 פרסמו הצבא והעיתונים המקומיים הודעה, בה נאמר שחללית של חייזרים התרסקה בשטח חקלאי מבודד, בעיירת רוזוול שבניו-מקסיקו,ארה"ב.

קהל גדול הגיע לחזות בשרידי החללית ובגופות החייזרים שכביכול התגלו, והתאכזב לגלות שהצבא אטם את האיזור ולא הרשה לאזרחים להיכנס, יש אומרים תחת איומי נשק.

למחרת פורסמו בעיתונים הודעות סותרות, אשר טענו שהשרידים המסתוריים שנמצאו הם לא יותר מבלון מטאורולוגי ותו לא.

במהלך השנים מאז התפתחו תאוריות שונות ומגוונות לגביי מה באמת קרה שם ברוזוול, אך אלפי אנשים מאמינים עד היום שאכן צבא ארה"ב מצא שאריות של חללית שהתרסקה, ומשה מתוכה 2 גופות של חייזרים ואחד חי, שנפטר לאחר כמה ימים, כמו גם שהצבא הסתיר מהציבור את האמת בכדי לא ליצור פאניקה.

רוזוול ארה"ב הוא איזור נידח, והדיווח הגיע מביתו של חוואי.

תמונות רבות פורסמו, של גופות החייזרים ושל החללית, רובן הוכחו כתרמיות משוכללות וגם פחות משוכללות.

חלקן לא.

מאז ועד היום, מאות אלפי דיווחים מתועדים נאספו מרחבי העולם על אנשים שטוענים שראו עב"ם, שראו חייזר, ואנשים שטוענים שנחטפו ע"י חייזרים למספר ימים ועוד מפגשים מסתוריים.

התופעה לרוב באה בגלים מאיזורים שונים בעולם, בארץ זכינו לגל דיווחים על עבמ"ים בשמי ארץ הקודש באמצע שנות ה90, המופרסם בהם היה גל של דיווחים שהגיע מקיבוץ חצור וטען שבמשך כמה לילות רצוף חללית "צפה" מעל שמי הקיבוץ.

( צילומי הוידאו מראים מבנה גדול ומואר חלקית "צף" ומשייט בשמיים, הוידאו נבדק ואושר כאמיתי אך לא ברור בכלל מה רואים בו)

http://www.youtube.com/watch?v=DzF4bA_OzgM&feature=related

(כתבה בתוכנית אמריקנית על העב"ם בחצור)

הנה לכם ניסוי : פעם הבאה שאתם נמצאים בחברה, תנסו לפתוח בשיחה רצינית לגביי האפשרות שקיימות צורות חיים אינטליגנטיות מחוץ לכדור הארץ, שלא לדבר על הסיכוי שצורות חיים אלו מבקרות אותנו בקביעות.

רוב הסיכויים שיתייחסו אליכם כאל מטורפים נאיבים שעסוקים בשטויות,במקרה הטוב.

אני לא חושב שיש נושא שיחה אחר שיגרור אחריו תגובות זלזול קיצוניות יותר, אפילו במידה ולא ממש תביעו עמדה, אלה רק תציינו שישנם מאות אלפי אנשים בעולם שטוענים שהם ראו אחד בעצמם.

הדעה הרווחת היא שהאנשים הללו הם חולי נפש, "רדנקים" שיכורים, שמשעמם להם בלילה באחו ומפתחים פנטזיות, שהם חיים באיזורים שבהם אנשים לא אמינים, שהם תמימים ומבלבלים בין מטוסים וכוכבים לחלליות, ושכל הצילומים הם מזוייפים ללא עוררין.

האם זה באמת ככה או האם הדברים נאמרים באינסטינקטיביות מחשידה?

בשנים באחרונות, החלו להיחשף פרטים חדשים לגביי נושא העבמ"ים.

הדיווחים כבר לא מגיעים מחוואים באיזורים נידחים, אלה מאנשים בכירים בעלי עמדות מפתח בממשלות רבות, ביניהן ארה"ב, בלגיה, אנגליה, צרפת, ברזיל , קנדה, ועוד. אסטרונאוטים בכירים בנ"אסא כגון, דר. אדגר מיטשל, "באז" אלדרין, נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, אשר דיווח שיחד עם עשרות אלפי אנשים צפה בצי של אורות בוהקים שנראו לו כחלליות, טס מעל שמי העיר פניקס שבאריזונה ב1997.

http://www.youtube.com/watch?v=VhAQrR8Jhkk

(סרטון קצר על האורות המסתוריים בפניקס)

עדיין, הנושא רחוק מלהיות על סדר היום הציבורי, מעט מאד אנשים מודעים לכל ההתפתחויות והדיווחים העולמיים, למרות שבאינטרנט ניתן למצוא את כל הכתבות מהעיתונים הגדולים בעולם ומתוכניות פופולאריות כמו של המנחה הפופולארי לארי קינג, וברשתות כמו "פוקס" וסי.אן.אן.

ב1993 הקים ד"ר סטיבן גרירׁ (רופא ודמות ציבורית שנוייה במחלוקת מארה"ב) קבוצה בשם " פרוייקט החשיפה", שדרכה, הוא ומאות מדענים בכירים, אנשי צבא בכירים  ואנשי ממשל בכירים בארה"ב , טוענים שממשלת ארה"ב יודעת על קיומם של חייזרים וחלליות בשמי כדור הארץ ומסרבת לחשוף את המידע בפומבי.

האנשים האלה החזיקו עמדות מפתח בתוכנית החלל של ארה"ב, בדרגים גבוהים של הממשל, במעבדות ממשלתיות ידועות, והם כולם העידו בשבועה שידוע להם ממקור ראשון שממשלת ארה"ב וממשלות אחרות יודעות הרבה מעבר למה שהן מגלות לציבור הרחב, והן קוראות לממשלות העולם לחשוף את התיקים שעד היום הוגדרו "חשאיים"

האנשים האלה לא חוואים שיכורים,  אלה דמויות ציבוריות חשובות וידועות שמיליוני אנשים סמכו עליהם בחייהם ומדינתם.

ועדיין אנו לא שומעים על כך בחדשות ולא רואים את זה בעיתונים.

יכול להיות שאנו לא רוצים?

האם אתה היית מוכן לדעת דבר כזה?

http://www.disclosureproject.org/

(האתר הרשמי של פרוייקט החשיפה)

http://www.youtube.com/watch?v=7vyVe-6YdUk

(עדויות מדהימות מחברי הפרוייקט, הדובר השני הוא דר סטיבן גריר והוא מתמצת את זה יפה מאד)

ב2008 הודיעה ממשלת בריטניה שאכן יש ברשותה תיקים חשאיים בנושא עבמ"ים והיא לראשונה חשפה אותם בפני הציבור הרחב.

בכך הצטרפה לממשלות בלגיה, צרפת, ברזיל, צ'ילה קנדה ועוד אשר יצאו בצעד דומה.

באותה שנה, מונסיניור קוראדו באלדוצ'י, רם דרג בוותיקן,יצא בהצהרה שכבר אין אפשרות להתכחש לעובדה שחייזרים מבקרים אותנו, וטען שאין סתירה בין קיומם של חייזרים לבין האמונה באלוהים.

מצפה הכוכבים של הותיקן הוא אחד המפורסמים והחשובים בעולם.

ועדיין, אנו לא שומעים על זה בחדשות ולא קוראים על זה בעיתונים.

http://www.youtube.com/watch?v=eTfQ–gGyNc

(תוכנית טלויזיה האיטלקית בה נאמרים דברי באלדוצ'י) http://www.youtube.com/watch?v=rn7eM4V1TpQ

(לארי קינג על חשיפת התיקים באנגליה)

נושא החייזרים כמו כל נושא דיון אחר מכיל בתוכו מלכודות רבות, כל כך הרבה אנשים רוצים לראות חייזרים בשמי הלילה, שחלקם בודאי ייראו אותם גם אם הם לא שם, כל כך הרבה דיבורים בנושא שתמיד יהיו אלו בעלי חוש הומור קלוקל שיעבדו ימים כלילות כדי לזייף הוכחות ולזכות בתהילה קצרה. כל כך הרבה סרטי מדע בדיוני חייבים להשפיע על הדמיון הקולקטיבי בצורה כזאת שתאפשר לאנשים בעלי דמיון פעיל לראות דברים מדהימים. אם נצרף לזה את ה"מתקשרים" והסיינטולוגים ודומיהם, שמקנים לנושא אווירה "רוחנית" מפוקפקת, כדאי להיזהר מאד מכמויות המידע המוטעהשיש שם בחוץ.

אך האם זו סיבה לשלול על הסף את האפשרות שביקום העצום שלנו ישנה לפחות עוד אינטליגנציה אחת מספיק חכמה כדי לבוא ולחקור אותנו, כמו שאנחנו חוקרים זן חיות שמצאנו בגלפגוס?

.

אני לא מאמין בשמועות, אני לא טוען שיש חייזרים שמבקרים אותנו, ואני לא טוען שאין, אני מאמין בשיטה המדעית של הסקת מסקנות בעקבות עובדות, אך אני גם מאמין שחשוב לשמור ראש פתוח בנוגע לאפשרויות הטמונות ביקום האינסופי והמופלא שאנו חיים בו. אני מאמין שהכול אפשרי, אני מאמין שחלקנו צריך לשאול את עצמנו האם אנו עד כדי כך להוטים לראות עב"ם שאנו נתפסים לדברים שאינם שם? כמו שחלקנו צריך לשאול את עצמו האם האפשרות שאנחנו לא לבד עד כדי כך מגוחכת? ואם כן….למה?

קרן טליאס.בן- אדם.

מודעות פרסומת

שקוף/קרן טליאס


הילד לא הבין למה התעקש הקול שיצא החוצה לשחק עם הילדים האחרים, הוא גם ככה לא היה שם , אף-פעם, מה אכפת לו אם הוא יושב בחדרו החשוך ועוסק בעינינו?

הילדים בחוץ תמיד נראו לו קצת איטיים מבחינה שכלית, ליתר דיוק הוא חשב שהם חבורה של מפגרים, כל היום מתגלגלים בדשא כאילו זה כיף ונהנים מהאור המסנוור הזה ששרף את עיניו.

הוא שיחק בקוביות העץ וניסה לבנות חבר, אך משהו בתכנון שלו היה לקוי, כי למרות שהוא סידר לו ידיים ורגליים וראש (קצת גדול) החבר סירב לזוז.

הוא חשב שעדיף להתייעץ במישהו שיש לו יותר ניסיון.

כשסוף סוף הצליח להשיג את הקול  הוא הסביר לו את המצב, הקול שאל אותו למה הוא צריך לבנות חבר חדש כשיש כל כך הרבה שם בחוץ, אך לילד כרגיל לא היה זמן להסביר.

הילד הקשיב ורשם את כל הוראותיו של הקול, וכשניתק את השיחה כבר היה מוכן להתחיל.

הוא סידר מחדש את קוביות העץ, (הפעם לפי הוראותיו של הקול) ועקב בזהירות צעד אחר צעד בעוד קוביות העץ שמולו החלו רוטטות וקמות לחיים. לאחר כשעתיים החבר שבנה היה מוכן לשחק, אך להפתעתו הרבה, גילה שהקול (כמו שקולות עושים לפעמים)   דפק אותו, ונתן לו מתכון לחברה ולא חבר.

הילדה שמולו הייתה אחד הדברים היפים שראה בחייו, והוא החליט לקרוא לה אינדיגו.

הוא היה מרוצה.

אינדיגו לא הייתה כמו הילדים האחרים.

בעוד שהם התעסקו כל היום בעלים הירוקים וצעצועים אחרים, היא הראתה עניין בכל דבר שפגשה, היא התעניינה במשחקיו המוזרים של הילד, היא הסתקרנה מהבית הגדול שגרו בו, ומהיעדר דמות סמכותית בבית שתגיד להם מה לעשות.

היא הסתקרנה מהלכלוך הדביק שנוצר על הרצפה מתחת לתנור כשלא ניקו אותה הרבה זמן,

בדיוק כמוהו.

עיניה הגדולות בלעו כול דבר שיכלו, והם יכלו לגמוע את העולם כולו במבט אחד.

הם היו מנסרים אריחים מהרצפה הגדולה (במקומות שקרובים לקירות, כמו שלימד אותו הקול) ויונקים נקטר  משורשיהם המתוקים של העצים הטיטאניים שגדלו בחוץ, והכילו בתוכם את הדרך למעלה ואת דמו של עולם שכבר או עדיין אינו קיים.

הם יכלו לבלות שעות בריכוז משותף ומוחלט עד שהצליחו לפורר את המרקם החשוך של אוויר הלילה ולהביא את קרני השמש החדשות בכוח רצונם בלבד,

הם רקדו  לצלליות שריחפו על מסכים לבנים,

והילד ואינדיגו היו אחד.

יום אחד , בעודם מחליקים לאורך הענפים הגדולים בתקרה, הבחין הילד שהוא יכול לראות את קרני השמש הנשברות דרך גופה השקוף של אינדיגו, הוא הבחין שבשקיפות הוא יכול לראות את קיבתה, ואת דפנות כליותיה, הוא הבחין בליבה הזוהר שכמו מנסרה שבר קרני שמש משעממות ולבנות לאלפי רסיסים צבעוניים שאיימו לשרוף את רשתיות עיניו.

כשסיפר לה על כך בפליאה, ענתה בעיניה הענקיות, במין מבט מהורהר ,

"אני יודעת".

באותו לילה, רוח פראית איימה לנפץ את תריסי הבית המשוחררים גם כך, טיפות גשם שמנות וקרות חדרו דרך החורים הגדולים בתקרה,  וספגו את קירות הבטון בצינה כחולה.

הילד ואינדיגו שכבו בעליית הגג, האטומה יחסית, בתוך השמיכות הגדולות , הנר היחיד שעמד בחדר, כבה  ביראת כבוד לירח האדום, שהאיר במלואו דרך חלון הזכוכית  הנחבט הלוך ושוב.

החדר היה קר והדבר היחיד ששמר עליהם בלילות כאלו היה שילוב גופותיהם עד היו עטופים אחד בשני  בצורה הרמטית., אך הלילה הילד הבחין בכוח שהולך ועוזב את גופה הצנום.

עורה הסמור החל הופך כחול ושיניה נוקשות, והילד ניסה לחבקה ולשמור על חום גופה בגופו, אך ידיו עברו דרך גופה בלי להיות מסוגלות לאחוז דבר.

הוא ניסה ללטף את פניה אך אצבעותיו חדרו דרך לחייה כאילו הייתה רוח רפאים ,

הוא ניסה לדבר אליה, אך מילותיו עברו דרך אוזניה, והתנפצו בקיר  האפור מאחוריה.

הוא ראה את שפתיה זזות אך הקול התכתי שבקע מתוכן לא הצטרף לאף מילה שהוא הכיר.

גופה החל מתרומם באוויר, דרך השמיכות וידיו המחבקות של הילד, עד שנעמדה מול החלון, הירח האדום, כהר געש צבעוני במרכז ליבה, ניבט אליו דרך גופה השקוף בלילה של סערה נוראית,  והילד קם בזיעה קרה.

הוא דרש מהקול הסבר, והקול ענה לו שזה לא מסוג הדברים שניתן להסביר,

הוא ידע שהיא מהילדים החדשים כשהוא החליט להכניס אותה לחייו, והוא ידע שהילדים החדשים עדיין בשלב ניסיוני, כמו כן הזכיר לו הקול שאם רצה חבר מוצק,

יכול היה לבחור משלל הילדים שבחוץ, אך הילד כבר לא היה שם.

הוא רץ כמטורף בבית הענקי, מחפש אותה בכול החדרים, עד שלבסוף מצא אותה בחדרים הדרומיים, שנייה לפני שגופה התפוצץ בפרץ אנרגיה צבעוני ואדיר, שנספג בקירות , וברהיטים, ובגופו של הילד, וחדר  לנקבוביות עורו, והפך לחלק מעולמו של הילד לנצח, בלי באמת להיות שם יותר,  בלי באמת  להיעלם, רק מין ברק של חשמל סטטי, כשהשמש צובעת את הבית באור, וכשהירח מלא בשמיים.

בבית הם מרשים לי להסתובב בלי רצועה/קרן טליאס


בבית הם מרשים לי להסתובב בלי רצועה, וזה מזל, כי בזמן האחרון אין להם בכלל זמן להוציא אותי.

הבית שהבעלים שלי חיים בו הוא צר, הם לא צריכים הרבה מקום.

לי יש פינה משלי, קרש ארוך עם כמה סמרטוטים שהיו פעם אדומים, ושלט מעל, אני לא יודע לקרוא את השפה שלהם אבל אני מניח שכתוב שם "קיט", ככה הם קוראים לי.

בהתחלה הם היו קוראים לי יותר, הם גם היו מוציאים אותי 3 פעמים ביום, היום יש לי מזל לצאת פעם ביום.

אני לא יודע למה זה ככה,או איך זה קרה.  אני רק יודע שזה לא תמיד היה ככה, אני זוכר שכשהייתי קטן, זה היה אחרת. בני אדם היינו חופשיים,לפחות יחסית…. היום אנחנו חיות מחמד שלהם.כמו שאנחנו החזקנו פעם כלבים.

אני משתדל לא לחשוב על זה יותר מדי אבל בזמן האחרון אין לי מה לעשות חוץ מלחשוב.

זה לא טוב לחשוב.

יותר מדי אנשים שהתחילו לחשוב ניסו לברוח וגמרו בתור ארוחת ערב שלהם.

אני משתדל להתרכז בתמונה, כמה שיותר.

התמונה היא פיתוח שלהם, זה אמור להרגיע אותנו, זה עובד.

זוג עיניים ענקיות שמחזיקות בתוכן את כל מה שטוב. כל מה שאתה רוצה לראות נמצא שם,

כשהעיניים חומות ורק מספר נקודות אדומות מרקדות בהן, מציפה אותך תחושה של שקיעה אחרונה ומדממת במדבר קדום, ואתה יכול להישבע שראית את הבריאה ומיד הן הופכות לגוון ירוק שזורק אותך לג'ונגל טיטאני בו אתה צריך להיזהר מחיות הטרף כמו גם מהעופות הצבעוניים שממלאים את השמיים הכחולים….כמו ילד חדש

צהוב זה איקרוס במסע אחרון לעבר שמש שתמיס את כנפיו…אך מהופנט ע"י האור הבוהק…

אני יודע שהתמונה לא אמיתית, היא סדרה של תהליכים כימיים שמיוצרים ע"י  המוח שלי כתגובה לספקטרום מסויים שהתמונה מקרינה,אבל זה כבר לא משנה.

זה יותר נעים מהמיטה הקשה.

 

הרצועה המשופשפת חותכת בצוארי אבל הריח של העולם בחוץ מונע ממני כל אפשרות לחכות שהוא יהיה מוכן, אני חייב לצאת לשם…עכשיו.

בחוץ יש אגם ושדה גדול, החורף הקשה השאיר אותו ירוק ופרוע. הדבר הראשון שאני עושה זה להיכנס למים הקפואים. מיטה הם עשו לי אבל כל נושא ההייגינה הוא מעורפל למדי.המים הקרים של האגם הם ההזדמנות היחידה שלי לשטוף מעליי שאריות של אוכל שנשארו על גופי ודם שלפעמים יורד.

אותה טבילה היא הרגע היחיד במהלך היום שבו אני בשליטה על החיים שלי, מכיוון שני יודע

משהו שהוא לא יודע.

מתחת למים של האגם יש שאריות של משהו שכנראה היה רכב מתכתי וגדול.

אם אני אסבך את הרצועה בגוש המתכת הוא לא יצליח למשוך אותי חזרה ואני אוכל לבחור אם לחיות או למות….בעצמי.

אני לא עושה את זה, למרות שאני יכול, ואל תהיו כל כך בטוחים שאתם הייתם עושים את זה. זה נשמע יותר קל ממה שזה באמת.

אני יוצא החוצה ומתנגב בדשא, קר בחוץ.

הדילמה היומית, להישאר בקור בחוץ או לחזור לחום הנוראי של הפינה שלי ולבהות שוב בתמונה?

אני רואה אותם מתקרבים לעבר הבעלים שלי.

הוא לא מעניין אותי אבל היא הדבר הכי נפלא שראיתי אי פעם.

גופה הלבן, מדהים על רקע השיבולים הארוכות והדבר היחידי שפוגע בדמותה המושלמת הוא הרצועה לצווארה.

הליכתה הגאה ושלמות צעדיה גורמים לה להיראות חופשייה יותר מכל דבר שראיתי אי פעם.

היא מסתכלת עליי ואני מתבייש בגופי המצולק ורצועת המתכת הכבדה שגורמת לראשי להיראות קטן מדי.

ואז קורה הבלתיי ייאמן. הבעלים שלנו מתיישבים, כנראה לדבר על עסקים או משהו, ומשחררים אחיזה מהרצועה.

אני מעיז להביט בפניה, היא מסתכלת עליי במבט שגורם ל"תמונה" להיראות כמו צעצוע פרימיטיבי וברור לי לחלוטין שהיא יודעת כל דבר שעובר לי בראש, וככה, מתוך הסכמה ברורה אך לא מדוברת אנחנו פורצים בריצה פרועה, אוחזים יד ביד ורצים ורצים ורצים.

דרך השדה ודרך השלוליות, ודרך גדרות התיל החותכות.  הבוץ מתיז על גופינו רסיסים של מציאות שמתערבבים עם הדם והזיעה ודמעות השמחה הניגרות מעיניי…

אנחנו לא רצים לכיוון ידוע, אנחנו אפילו לא מכירים את האיזור החדש והמרוחק הזה,

רק ידינו האוחזות חזק ומתעלמות מכל דבר אחר.

אבל הם הרבה יותר מהירים מאיתנו, משיכת הרצועה הפתאומית תוך כדי ריצה, מעיפה אותי באוויר מחוסר כל יכולת לנשום. אני שוכב על הרצפה, מתכווץ לתנוחה עוברית ומכסה את פניי, כי אני יודע את שתכף מגיע, ואז המקל מתחיל להצליף בגבי המתבקע.

הוא לא מרוצה.

אני מסתובב לראות אותה אך היא כבר לא שם, ואני אפילו לא יודע את שמה.

אני קורא לה שליפ.